מיקי מלול / צילום: איל יצהר
אישי: בן 51, נשוי למרי + 3, גרים בבאר שבע
מקצועי: דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב
משפחה: נולדתי בדימונה, למשפחה בת 5 ילדים. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 8, אמא שלי לקחה את המושכות, גידלה אותנו והשקיעה בנו המון. היו קשיים כלכליים בבית, התקיימנו מקצבת ביטוח לאומי אבל חיינו בסדר. אמי ידעה לנהל ולתכנן את העניינים הכספיים כמו שצריך.
בית הספר: הייתי תלמיד טוב, במיוחד במקצועות הריאליים. הייתי די ביישן, אבל עם מספר מצומצם של חברים קרובים.
צבא: שנתיים הייתי לוחם בגבעתי, בשנה האחרונה עברתי ליחידה עורפית כדי לעזור בפרנסה בבית. שבוע עבדתי במפעל הבקבוקים של טמפו בירוחם שעבדתי בו גם כנער, ושבוע הייתי בצבא.
עובד קבלן: אחרי הצבא המשכתי במפעל. היו לי חלומות קטנים: לקבל מעמד של עובד מן המניין, כי הייתי עובד קבלן. ביצעתי עבודות פשוטות כמו גריסת פלסטיק, צביעה ומיון בקבוקים. זה היה מקום עבודה טוב, עם אנשים טובים, אבל כשנה אחרי שהשתחררתי מהצבא סגרו את המפעל.
להרים ראש: אחרי סגירת המפעל התחלתי כל מיני עבודות זמניות במפעלי ים המלח ובמלונות באזור. אחרי שנים שלא הצלחתי להרים ראש ממאבקי הקיום נרשמתי למכינה במכללת ספיר, כדי לשפר בגרויות. עשיתי את זה שנה ואחר כך המשכתי ללימודי תואר ראשון בכלכלה באוני' בן גוריון. שם עליתי על המסלול האקדמי ששינה את חיי.
השכלה: שלושה תארים בהצטיינות באוני' בן-גוריון בנגב - תואר ראשון ותואר שני בכלכלה, תואר שלישי בניהול בנושא החלטות מיקום ויעילות כלכלית במערכת האזורית. פוסט-דוקטורט במחלקה לתכנון ערים באוני' קורנל.
תחומי מחקר: מדיניות בשוק העבודה והקשר שבין אי שוויון ועוני לצמיחה כלכלית. אני מאמין ששוק העבודה הוא ערוץ חשוב מאוד בכל מה שנוגע ליציאה מהעוני.
יוקר המחיה: משפחה בישראל מוציאה בממוצע 33 אלף שקל מיותרים בשנה, לא כולל את מחירי הדירות שמוסיפים עוד 17 אלף שקל. זה מס מאוד רגרסיבי, שמכביד בעיקר על העשירונים התחתונים. מקבלי ההחלטות מקשיבים פעם אחר פעם ליבואנים וליצרנים ומונעים מהציבור רווחה, שהיה יכול ליהנות ממנה אם השוק היה נראה אחרת.
חרם צרכנים: יש לנו כוח כצרכנים, אבל אנחנו לא מצליחים לפעול בתיאום. כשאני מדבר עם מנהלי דפים חברתיים בפייסבוק שקוראים לחרם צרכנים, כולם די מיואשים ואומרים שזה לא יקרה. אולי צריכה לקום כאן רשות תחרות משמעותית.
מחירי הדירות: הממשלה שימרה את רמות המחירים. בכל תחום שבו המחירים מתנתקים מעלויות הייצור, זה סימן לבעיה. בעוד שמדד תשומות הבנייה עלה ב-12 השנים האחרונות בכ-40% והשכר הממוצע עלה בכ-60%, מחירי הדירות זינקו ב-160%. בערד דירת 4 חדרים עולה בממוצע 900 אלף, בעוד שעלות הבנייה של אותה דירה מסתכמת ב-600 אלף שקל בלבד. וזה עוד קורה במעגל האחרון של שוק הדיור, במקום שברור שאין בו מחסור בקרקע. זה אומר שהמחירים אמורים לרדת בכ-33% כדי להגיע לרמות יציבות.
רווחי הבנקים: המפתח לבעיה הוא ריכוזיות והתנהגות הצרכנים. המרווחים של הבנקים בין הריבית על הלוואות לריבית על החסכונות מאוד גבוהים. למעשה, הם מרוויחים הון מעליית הריבית והרוויחו הון גם מהריבית הנמוכה, שליבתה את השוק והגדילה את נפח ההלוואות שלהם. הם מוצאים את הדרך להרוויח בכל מקרה, על חשבון הציבור.
ניהול מוביל חברה: פיתחנו בפקולטה מודל בשם זה - חברה במובן של "סוסייטי" ו"קומפני" בו זמנית. למנהלים בארגון יש אחריות, הם אחד הערוצים החשובים להוביל שינוי חברתי, כי יש להם השפעה אדירה על היומיום של המון אנשים.
מבט לעתיד: בעוד שנה וחצי אסיים קדנציה שנייה כדיקן ואשלים תקופת כהונה מקסימלית של שש שנים. הייתי רוצה להתמקד בעשייה חברתית, לחבור לארגונים חברתיים, במיוחד כאלה שמתמקדים בעבודה עם נוער בפריפריה. יש פערים בין המרכז לפריפריה בכישורים הרכים שמקבלים הילדים. כשההורים משכילים הם מסוגלים לשבת עם הילדים ולפתח אותם. כשעובדים בפריפריה במשמרות, עם מגבלות כספיות מאוד קשות, קשה לחשוב על חוגים והתפתחות אישית - וזה מאוד משמעותי למימוש הפוטנציאל בהמשך.