ג'ואל קאופמן כותבת על אמנות ותרבות
"אל בית המלוכה שלנו יש להתייחס בכבוד", כתב פעם העיתונאי הבריטי בן המאה ה-19 וולטר בג'ט, "ואם מתחילים לפשפש בו - אי אפשר להתייחס אליו בכבוד. המסתורין שלו הוא דם החיים שלו. אסור לנו לתת לאור היום להאיר את הקסם". אור יום? הלוואי. מדובר בזרקור מהסוג שמשתמשים בו בהוליווד.
"ספייר" (Spare), הממואר של הנסיך הארי, שנכתב על ידי סופר צללים כלשהו, הוא ספר חיסול חשבונות, המספר "מה שבאמת קרה". בספר הזה חושף הנסיך, דוכס סאסקס, כיצד שפך תה על כוויות הקור באיבר מינו, באילו נסיבות איבד את בתוליו, ועד כמה השימוש שלו בסמים ובאלכוהול בנעוריו היה נרחב.
ההתמודדות עם מות האם האהובה
הוא מתאר את מערכת היחסים המורכבת והתחרותית עם ה"ארכי־אויב", הלוא הוא אחיו הגדול ויליאם, ואת ניסיונותיו להתחבר ל"אבאל'ה", כיום המלך צ'ארלס השלישי, שעשה מאמץ עצום עם "הבן היקר" שלו אבל "נראה שבשלב מסויים הרים ידיים". הוא חוקר את הקרע עם משפחתו בעקבות מספר רב של עלבונות ומקרים של חוסר כבוד, ואת הטראומה סביב מותה של אמו האהובה והאוהבת, הנסיכה דיאנה.
במשך שנים, הוא התמודד עם האובדן של אמו באמצעות הכחשה: "אמא לא מתה. זו הייתה התובנה המיידית שלי. הכל היה 'רק טריק', סיפר לעצמו. "רדפו אותה, הטרידו אותה, שיקרו לה וסיפרו שקרים אודותיה. אז היא ביימה תאונה כהסחת דעת ונמלטה".
הארי היה בשוק, אך גם התנחם בכך שאחיו ויליאם, אותו הוא מכנה בספר "וילי", חשב על תיאוריה דומה במשך תקופה מסויימת. האבל של הארי מוחשי. הוא נמנע מספרים בגלל שקריאה, משהו שעושים לבד, מותירה אותו לבד עם המחשבות. רוגבי הוא העיסוק האידיאלי. זה היה "תירוץ טוב מאוד להתנגש בדברים בכוח... אף אחד לא נתן את הדעת על כך שנער מבקש להסב לעצמו כאב חיצוני שיתאם את הכאב שהוא חש בפנים". אפילו קוראים עם מעט סבלנות להארי בדרך כלל, יחושו אליו אמפתיה.
הטירה האהובה על הסבתא
הנסיך הארי ואשתו מייגן מרקל, אמריקאית ממוצא אפרו אמריקאי מצד אמה, נסוגו מחובותיהם כבני משפחת המלוכה לפני כשלוש שנים. מאז, כך נראה, הם נמצאים בסבב ראיונות אינסופי. בין שאר הראיונות היה גם הראיון שערכה עמם אופרה וינפרי, בו השמיעו את הטרוניות שלהם. וישנה כמובן הסדרה דוקומנטרית בנטפליקס, "הארי ומייגן", שעליה קיבל הזוג 100 מיליון דולר. ועכשיו מגיע גם הספר.
שיתוף־יתר החוזר על עצמו הוא רק אחת מהבעיות של "ספייר", שכותרתו מתייחסת לתפקידו של הארי: שחקן ספסל בשושלת המלוכה הבריטית. חוץ מהחלקים הנפיצים, שכבר הודלפו לתקשורת טרם יציאת הממואר, ספייר הוא ספר משעמם. יש בו המון זוטות, למשל תגובת הארי כנער לפיגועי 11 בספטמבר, ולא מעט אנקדוטות מבדרות, אבל ספק אם הן היו מעניינות אלמלא הן קרו למישהו שאינו עונה לתואר "הוד מלכותו".
ובכל זאת, ישנו ערך מסוים בלהסתובב בטירת המלוכה בליווי מישהו שבאמת גר שם. הארי מודה שהזכרון שלו לשיחות ותאריכים חלש, אבל יש לו זכרון חזותי חזק. כך הוא מצייר בצבעים חיים את טירת בלמורל בסקוטלנד, הארמון האהוב על סבתא אליזבת.
דלת הכניסה המסיבית מעץ אלון בצבע וויסקי "לעיתים הוחזקה פתוחה על ידי אבן גדולה ולעיתים עמד שם שומר במעיל אדום... כל דבר בבלמורל היה עתיק או עוצב כך שיראה עתיק". והיה קל להיאבד שם. "אם תפתחו את הדלת הלא נכונה, אתם עלולים להפריע לאבאל'ה בזמן שהמשרת שלו עוזר לו להתלבש". תודה על האזהרה.
הנפש התאומה בדמותה של דודה מרגרט
אבל גם המעריצים האדוקים ביותר של בית המלוכה יתעייפו מלקרוא על חיי היום יום באיטון קולג', שם הארי היה תלמיד בינוני, או על הכשרתו הצבאית. אם כי אולי הם ישמחו לשמוע מה המתנה שדודה מרגו, הלוא היא הנסיכה מרגרט, נתנה להארי בחג המולד: עט כדורי עטוף בדג מפלסטיק. כמה שהוא לא התלהב מהמתנה, הארי ענה באלגנטיות של נסיך: "אה, עט כדורי. וואו". ובכל זאת, הוא מזהה בנסיכה מרגרט נפש תאומה. "מדי פעם, כשהתבגרתי, הבנתי שדודה מרגו ואני היינו אמורים להיות חברים", הוא כותב. "היה לנו כל כך הרבה במשותף, שנינו היינו 'ספייר'".
מדפי הספר מצטייר הארי כטיפוס מיסטי מעט: "כל פעם שאתם רואים יונק דבש, מה שאתם בעצם רואים זה אודיסאוס קטן ונוצץ". נראה שהוא רוצה להתפתח, להוכיח שלמרות שיש לו תואר, הוא לא חש את עצמו כאילו הכל מגיע לו. בסופו של דבר, מדובר במישהו שראה את האור ולא מצליח להבין למה אחרים - למשל אביו ואחיו - לא רואים אותו גם הם.
מה שעלול להגעיל את הקורא הוא הצביעות. הארי טוען שהוא רוצה פרטיות, אבל הנה, הוא שופך הכל בפני אנשי תקשורת כמו אופרה וינפרי, אנדרסון קופר ואחרים. הוא מתגולל על החמדנות של העיתונאים הבריטים ונכנס במשפחתו על כך שלכאורה מכרו אותו לצהובונים, אבל נראה שאין לו בעיה לספר סיפורים על הארמון לאחר שיצא משם. אבאל'ה, וילי, האם החורגת קמילה, אפילו הגיסה קייט - כולם חוטפים ממנו.
אבא צ'ארלס לא מוכן לממן המשפחה החדשה
הארי חושף כיצד אביו, לאחר ששמע על כוונת הארי להינשא למייגן, הודיע לו שלא יוכל להרשות לתמוך בהם, שכן הוא כבר משלם את ההוצאות של ויליאם וקייט. הארי חוזר שוב לתקרית הלעוסה של שמלות השושבינות. לא, מייגן לא גרמה לקייט לבכות. זו קייט שגרמה למייגן לבכות.
הוא טוען שויליאם, כתגובה על התנהגותה החריפה ובוטה לכאורה של מייגן, "יצא עליי... תפס אותי בצווארון, קרע את השרשרת שלי והפיל אותי לרצפה. נפלתי על הקערה של הכלב, שנסדקה תחת הגב שלי, השברים שלה חתכו אותי". במקום אחר, הוא יורד על ויליאם על כך שהוא מקריח, זעוף פנים ומסרב להיות היונתן לדוד של הנסיך הארי.
מכיוון שנראה שאין שום דבר שהארי השמיט בספרו, באופן מוזר לא מוזכרת הטענה שהשמיעו הארי ומייגן בראיונות עמם, על כך שאחד מבני משפחת המלוכה הביע דאגה לגבי צבע העור של הילד של הזוג, טרם הולדתו.
בראיונות עמו הארי אמר שהוא אוהב את אביו ואת אחיו, רוצה להתפייס איתם, ורוצה להיות חלק מהמשפחה, אבל הם חבים לו התנצלות. הכדור, הוא אומר, במגרש שלהם. הסבירות שזה יקרה היא בערך כמו הסבירות ליום חם באיים ההברידיים בסקוטלנד.
