הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
בשנים האחרונות הוחלף המוסד הוותיק של אפוטרופוסות במנגנון המודרני הקרוי "ייפוי-כוח מתמשך", במסגרתו אדם הקרוי "ממנה" נותן מראש הוראות עבור התקופה שבה יזדקק לאדם אחר שינהל עבורו את ענייניו מחמת התדרדרות קוגניטיבית. במסגרת מסמך ייפוי-הכוח המתמשך, אותו אדם בוחר מי יהיה מיופה-הכוח שיקבל עבורו בעתיד החלטות משמעותיות בענייני בריאותו או רכושו, והוא גם יכול לכתוב הנחיות עקרוניות בנושאים אלה.
● מאות כלכלנים מזהירים: "המהפכה המשפטית תגרום לנזק חסר תקדים"
● "הרפורמה המשפטית תפגע בהשקעות הזרות": ראיון עם המנהלים החדשים של משרד ש. הורוביץ
ההבדל בין שני המנגנונים הוא משמעותי, בין השאר מבחינת הורדת הפיקוח של המדינה על התנהלותו השוטפת של מיופה-הכוח ביחס לממנה, מתוך בהנחה שמיופה-הכוח הוא אדם שהממנה בחר בו בתבונה ובשיקול-דעת. מטבע הדברים, לעתים נחשפות גם סיטואציות שבהן מתברר כי האמון שנתן הממנה במיופה-הכוח לא הצדיק את עצמו, ובמקרים כאלה לבית המשפט ניתנה הסמכות לבטל את ייפוי-הכוח המתמשך ולמנות אדם אחר כאפוטרופוס עבור הממנה.
האישה דרשה להעביר למוסד, הקשיש סירב
לאחרונה הגיע לבית המשפט לענייני משפחה בצפת מקרה קיצוני של סכסוך משפחתי רב-היקף סביב אחת המחלוקות השכיחות ביותר בנושא הטיפול בקשישים דמנטיים. הקשיש במקרה זה, בן 83, מאובחן עם דמנציה בדרגה בינונית, ולכן לא מסוגל עוד לטפל בענייניו, והופעל עבורו ייפוי-הכוח המתמשך שערך מספר שנים קודם לכן. כעת אשתו, אותה מינה כמיופת-הכח עבורו, דורשת להעביר את הקשיש להתגורר במוסד, ואילו הקשיש מתנגד לכך בתוקף ומבקש להישאר בביתו ולהיעזר בעובד זר. לבני הזוג יש שמונה ילדים - ארבעה מהם תומכים בעמדת אימם, וארבעה בעמדת אביהם.
מקרים מסוג זה הם טרגיים, לא רק משום ההשלכות רחוקות-הטווח על יחסי המשפחה המורחבת, אלא גם משום שלכאורה כל הצדדים צודקים. יש מקום לטענת האם שמבחינתה, חייה בבית אחד עם אדם במצבו של האב אינם חיים, שכן לטענתה הוא הפך לאלים, ולא ניתן לחייב אותה לטפל בו עד אחרית ימיו כאחות סיעודית.
כראיה לכך היא ציינה כי כשל ניסיון שערך בית המשפט להעביר את הקשיש לתקופת מה לחיות עם ילדיו שתומכים בעמדתו, והם השיבו אותו לבית שהוא חולק עם האם.
מצד שני, צודקים גם האב והילדים התומכים בו, שזכותו של האב לקבל את הטיפול המיטבי למצבו באמצעות עובד זר בביתו, ולא במוסד.
בית המשפט השתכנע כי האישה אינה פועלת בהתאם לחוק
השינוי המשפטי ביחס לאפוטרופסות, שכולל מתן עדיפות עליונה לטובתו של הקשיש ורצונו, הביא בשנים האחרונות לשורה של פסקי דין, במסגרתם נמנעו בתי המשפט מלחייב קשישים לעבור להתגורר במוסדות, אם אינם מעוניינים בכך. כך גם במקרה זה.
החוק מחייב את מיופה-הכוח להפעיל את סמכויותיו לקבל החלטות עבור הקשיש תוך שמירה על כבודו ובדרך שתגביל את זכויותיו וחירותו במידה הפחותה ביותר. כמו כן, עליו לשמור על פרטיותו, בדרך שתאפשר לממנה לממש את יכולותיו ולשמור על מרב עצמאותו האפשרית.
במקרה זה בית המשפט השתכנע כי האישה אינה פועלת בהתאם להוראות החוק הנוגעות לתפקידה כמיופת-כוח של הקשיש, מאחר שלא אפשרה לבעלה הקשיש תנאים שיאפשרו לו לחיות בביתו עם עובד זר כרצונו, נעלה בפניו חדרים, מנעה ממנו את האפשרות לצפות בטלוויזיה, סירבה לחתום על המסמכים להעסקת העובד הזר, ואף עזבה לתקופות את הבית.
לאור דברים אלה החליט בית המשפט כי האישה לא תוכל עוד לזכות באמון למלא את תפקידה כמיופת-כח, וביטל את ייפוי-הכוח המתמשך. תחת זאת מינה בית המשפט עמותה חיצונית כאפוטרופוס עבור הקשיש, ותפקידה יהיה לבחור את דרך הפעולה הנכונה ביותר לטיפול בקשיש, בבית או במוסד, בהתאם לטובתו והשיקולים האובייקטיביים הכרוכים בכך.
