נשיא סין, שי ג'ינפינג / צילום: Andy Wong
צירוף נסיבות מעניין הסמיך אלה לאלה את נתוני האוכלוסין האחרונים של שלוש המעצמות הכלכליות המובילות במזרח אסיה. הם הדגישו את הנטייה הידועה זה שנים: אוכלוסיותיהן של סין, של יפן ושל קוריאה הדרומית מזדקנות - ומצטמקות.
● מומחית למשפט חוקתי מזהירה: זה העתיד שאליו צועדת ישראל | ראיון
● עכשיו מזומן: זרימת ההון העולמית לקרנות הכספיות שברה את השיא של מאי 2020
לכאורה לא כל כך נורא. כדור הארץ מתקשה להכיל את שמונת המיליארדים שלו, ואוכלוסיות מזדקנות ומצטמקות גם במקומות אחרים. אבל שלוש הגדולות האלה עומדות לשלם מחיר כלכלי כבד. בדור הבא, הרבה פחות צעירים יצטרכו לשאת על כתפיהם הרבה יותר קשישים.
בסין, הירידה בשנה שעברה הייתה קטנה יחסית. גירעון הלידות עמד על פחות ממיליון, חלק קטנטן של אוכלוסייה בת 1.41 מיליארד. אבל דמוגרפים אומרים, כי בסין מסתמנת נטייה שאין ממנה חזרה. יש בה 34 מיליון גברים יותר מנשים, זכר לימים שבהם משפחה סינית הורשתה להוליד ילד אחד בלבד, והעדיפה זכרים על פני נקבות.
עד אמצע המאה, מספר הסינים יפחת ל־700 מיליון. בעוד 10 שנים, 400 מיליון סינים יהיו בני 60 ויותר. זה מדהים למדי אם נזכור שב־1978, הגיל הממוצע בסין עמד על טיפה יותר מ־20. זו היתה שנה רבת משמעות, מפני שבה התחילו הרפורמות הכלכליות, אשר שינו את פני העולם. שנתיים אחר כך הוטלה הגבלת הילד היחיד.
יש הבדל חשוב בין יפן וקוריאה הדרומית לבין סין. בשתי הראשונות, הירידה היא נסיבתית: ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי חברה עשירה, שהגיעה אל פרקה, חווה הצטננות דמוגרפית.
לא כן בסין. הירידה שם היא תוצאת התערבותו של משטר טוטליטרי בחיי נתיניו. הוא אסר עליהם להתרבות לפני 42 שנה, כאשר היה נדמה לו שהם מתרבים יותר מדי. הוא הסיר את האיסור בחלקים, תחילה לפני שש שנים, ואחר כך לפני שנתיים. הוא הניח, ומוסיף להניח, שיוכל לעצב את התנהגות האוכלוסייה באמצעי כפייה והפחדה.
הקפיצה הגדולה אחורה
נתונים דמוגרפיים נוטים לגרום התרגשות בקהילת הפרשנים, בעיקר מפני שהם קלים למסירה. הידיעה שהודו עברה את סין במניין אוכלוסייה (או עומדת לעבור, תלוי במודל הסטטיסטי) עוררה פרשנים להודיע על "מאורע היסטורי". כיוצא בזה, הירידה הראשונה באוכלוסיית סין זה 60 שנה מעוררת אותה התרגשות.
הפעם האחרונה שבה נרשמה ירידה הייתה קשורה במאורע שבמשפט הבינלאומי ראוי לו הציון "השמדת עם". הדיקטטור הקומוניסטי של הימים ההם, מאו דזה דונג, החליט לזרז את מהלך ההיסטוריה באמצעות הרפתקה כלכלית מסמרת שיער, שניתן לה השם "הקפיצה הגדולה קדימה". הקפיצה הגדולה אחורה הרעיבה המונים. אולי 30 מיליון בני אדם גוועו בה.
שתי הירידות, ב־1962 וב־2022, הן מעשה ידיו של משטר פוליטי ריכוזי, המתערב בכל תחום של פעילות אנושית. זה כמובן עניינה של מפלגה מרקסיסטית. היא מתבוננת בעולם מן "הגבהים המושלים של הכלכלה", ברוח מימרתו של לנין. ואף כי המפלגה הקומוניסטית הסינית הכניסה הרבה קפיטליזם ב־45 השנה האחרונות, התנהלותה מוסיפה להיות טבועה בחותם מקורותיה הרעיוניים.
עוד חמש שנים ועוד ועוד
נתוני הדמוגרפיה אינם החדשות הרעות ביותר שסין הניבה בזמן האחרון. בלשונו של חוקר אחד, סין עומדת בעיצומה של "סופת חורף מושלמת", המעמידה בספק כלשהו את סיפור הצלחתה ואת סיכוייה.
הבה נחזור אל סוף הסתיו. באוקטובר, המפלגה הקומוניסטית של סין התכנסה לוועידתה החמש־שנתית. היא מילאה את הציפיות, והאריכה בחמש שנים את כהונתו של המזכיר הכללי, שי ג'ינפינג. שי מחזיק גם בתואר "יושב ראש המדינה", שאנחנו מתרגמים "נשיא". אבל סמכויותיו אינן נובעות מן הנשיאות. הן נובעות משליטתו במפלגה ובצבא.
כאשר מת מאו, והתחיל עידן הרפורמות, יורשי מאו ניסו להבטיח שלא יהיה עוד ריכוז כזה של סמכויות ושל גחמות בידי איש אחד. המפלגה הגבילה את כהונת מנהיגיה לשתי תקופות של חמש שנים כל אחת. זו לא הייתה כמובן דמוקרטיה, אלא אוליגרכיה. אבל מוטב קולקטיב משלטון יחיד.
זה עבד 20 שנה, עד שקם שי ג'ינפינג. אף כי הוא עצמו יצא נשכר מן השיטה הקודמת, הוא הקדים להחליט שהאוליגרכיה היא מקור של אינרציה. האתגרים העצומים מצריכים תכנון ארוך־טווח מאוד, והתכנון הזה יעלה יפה רק אם אותו זוג ידיים יחזיק בהגה לאורך שנים.
כוונותיו של שי התבררו בשלב די מוקדם של 10 שנות כהונתו. הוא טיהר את השורות, העמיד את בכירי המפלגה למשפט בעוון שחיתות, ואפילו הוציא אחדים להורג. הוא גם התחיל להגביל את החופש הכלכלי, והתחייב לשים קץ לעיוותיו של "ההון הגדול". עד מהרה נרקם סביבו פולחן אישיות בסגנון מאו, חוץ מזה שהוא עצמו מעולם לא השתווה למאו.
באוקטובר הוא הפך ל"מלך סין", כפי שקרא לו פעם בקנאה גלויה דונלד טראמפ. אין כל סיבה להניח ששי ג'ינפינג יפרוש מרצונו. בשנתיים שקדמו להכתרתו, הוא ואנשיו עסקו בהתרברבות כמעט בלתי פוסקת על כוחה של סין ועל הצלחותיה של המפלגה.
באוקטובר 2020, המפלגה הכריזה כי עם שי בראשה ("רב החובל והנווט", היא קראה לו), "אנחנו נוכל ללא כל ספק להסתער בהצלחה על הקשיים ועל הסכנות האורבות לנו במעלה הדרך". אכן, לשון המעטה אינה מתכונותיה המייחדות של המפלגה.
"אתם למטה, תשתקו"
בסוף 2020 היא התחילה לברך את עצמה על הצלחתה לבער את מגפת הקורונה. בשעה שארצות המערב לא עמדו בקצב ההידבקויות והמיתות, וקפצו מפאניקה לפאניקה ומסגר לסגר, סין מיהרה לחזור למוטב. לכאורה, זו הייתה ראיה שהיא עשתה כל מה שצריך, בדיוק בזמן, בדיוק בחומרה הראויה. המוני הסינים היו אסירי תודה לשליטיהם הנחושים ורבי החזון. הרבה זרים השקיפו במידה של הערצה על התנהלות הדיקטטורה, ושאלו מי צריך דמוקרטיה.
בפברואר 2021 הכריז שי: "מקור התוהו־ובוהו הגדול ביותר בעולם הוא ארה"ב". יתר על כן, "ארה"ב היא האיום הגדול ביותר להתפתחותה של ארצנו ולביטחונה". אבל, הוא עודד את שומעיו, "המזרח עולה והמערב שוקע".
הרבה ראשים במערב הונדו בהסכמה. ימים אחדים לאחר נאום "המזרח העולה", אריק שמיט, לשעבר יו"ר גוגל, הזהיר כי סין דוהרת "פי עשרה" לפני ארה"ב בטכנולוגיית 5G. תחזיות אחרות העמידו את סין הרחק לפני ארה"ב בבינה מלאכותית ובטכנולוגיה של טילים היפר־סוניים.
בהשראת שי, דובריה הרשמיים והלא־רשמיים של סין סיגלו לעצמם טונים חדשים. אנשי אקדמיה לא טרחו עוד להישמע מהורהרים, ודיפלומטים לא טרחו עוד להישמע זהירים. צריחה רמה בקעה מגרונה של סין, ועניינה היה "אתם למטה, אנחנו למעלה, עכשיו תשתקו". זה כמובן לא ציטוט, אלא רק פרפרזה.
פרופסור סיני אחד, ג'אנג וואייוואי מאוניברסיטת פודאן בשנגחאי, לעג לתיאוריות אקדמיות במערב על משבר בסין. פודקאסט שלו (בסינית) נקרא "התמוטטות התיאוריה של התמוטטות סין". התיאוריה מתגלגלת זה 30 שנה, הוא אמר, וייחס אותה ל"אידיאולוגיה המערבית, מדעי החברה המערביים והתרבות המערבית".
איך נשמע סיעור מוחות?
תמימות הדעים הזו על שקיעת המערב, על התמוטטות אמריקה ועל עליית סין בוודאי לא שיקפה את כל מגוון הדעות בארץ כה גדולה ועתירת כשרונות. זה פשוט לא ייתכן. אבל נראה שהיא איפיינה מצב עניינים שבו אי־הסכמה אינה מובעת בקול רם. האם אי־הסכמות מובעות מאחורי דלתיים סגורות באותם המקומות שבהם הן צריכות להישמע, זאת אומרת בתהליכי קבלת החלטות? איך נשמע סיעור־מוחות בקודש־הקודשים של המפלגה הקומוניסטית? האם הקודקוד מוכן להאזין לביקורת או אפילו לכפירה בעיקר? האם יש מתנדבים לכפור?
התנהגותם של מנהיגי מפלגה מחוזיים בימים הראשונים של מגפת הקורונה עוררה את הרושם שפחד משתק כל מחשבה חופשית. בעיר המחוז ווהאן, השיתוק הזה מנע ידע מוקדם על הנגיף מלהגיע אל השלטונות בבייג'ינג.
שי שיכנע את עצמו כי טיפולו בקורונה היה סיפור הצלחה, ובתור שכזה הוא חייב להימשך. בשעה ששני ממשלים אמריקאיים לא חדלו לשנות כיוון בעניין הקורונה, ועימותים בלתי פוסקים בין דרגים ארציים ומקומיים מנעו חזית אחידה, סין הפכה את "אפס קורונה" ליעד ולאמצעי.
עוד בתחילת השנה התחוור והלך ש"אפס קורונה" אינה מדיניות, אלא אובססיה. היא לא תוכל לבער את הנגיף, היא לא תוכל למנוע את התפשטותו, אבל היא תוכל בהחלט להרוס בהדרגה את הפעילות הכלכלית.
בחודש מאי ניתן סימן כלשהו של אי הסכמה בצמרת. ראש הממשלה לי קצ'יאנג פגש נציגים של תאגידים רב־לאומיים, דיבר על הצורך "למצוא איזון" בין צורכי הכלכלה לצורכי הרפואה, ונמנע במפגיע מלהגן על "אפס קורונה".
כאשר אורחיו יעצו לו להרחיב את מעגל המחוסנים, במיוחד מקרב הקשישים, ראש הממשלה הנהן בהסכמה, והוסיף (על פי דיווח "בלעדי" שהתפרסם אז ב"וול סטריט ג'ורנל"), "לא נוכל להרשות מצב שבו חברות יפסיקו את פעולתן". אבל חברות אמנם הפסיקו את פעולתן. בקיץ, כלכלת סין נקלעה להאטה כמעט חסרת תקדים.
אכיפה, שליטה ומעקב
בסוף אוקטובר, שי נשא את נאום ההכתרה שלו בוועידת המפלגה. הוא הודיע, כי לא יסטה ימינה או שמאלה ממדיניות אפס קורונה. הוא קשר אותה ב"יסוד המוסד של התחדשותנו הלאומית, בטחון ויציבות חברתית".
לפי יואן־יואן אנג, מומחית לכלכלת סין באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב, אפס קורונה לא הייתה רק נוסחה להגנת בריאותו של הציבור, אלא הייתה אמצעי של אכיפה, שליטה ומעקב. שי סירב להסתלק ממנה, מפני שהיא איפשרה לשלטונות להפקיע את פרטיותם של הסינים על הטלפונים החכמים שלהם.
כך או כך, ההודעה שהוא ישמור אמונים לאפס קורונה ויהי מה הייתה שירת הברבור. במהלך נובמבר התחילו להגיע ידיעות מכל רחבי סין על הפגנות ומחאות נגד אפס קורונה. מוטב לזכור, כי כמעט כל מה שהמשטר עשה ב־10 השנים הקודמות נועד למנוע ספונטניות כזאת. האביב הערבי ו"מהפכות הצבעים" של תחילת המאה הילכו אימים על הדיקטטורה הסינית. הפגנות הענק בהונג קונג ב־2019 שיכנעו את המשטר שעליו לנקות את הרחובות מכל רמז של פעילות אופוזיציה.
המחאות נגד אפס קורונה לא היו פוליטיות ביסודן, אבל הצורך לשים להן קץ נבע מן החשש שהן יהפכו לפוליטיות. ואמנם, פה ושם מפגינים רמזו שנמאס להם לא רק מאפס קורונה, אלא גם מאדריכליה. בתחילת דצמבר שי דיבר בהבנה על מניעי המוחים. בשבוע השני של דצמבר התחילו להיעלם אמצעי האכיפה.
מה שקרה להלן אישר שהשלטונות לא היו מוכנים לטיפול רציונלי במגפה, ולא היו מוכנים להגיד את האמת על ממדיה. נתונים שדלפו ממקורות רשמיים הראו, כי במחצית הראשונה של דצמבר בלבד, בערך 250 מיליון סינים נדבקו בקורונה. וגם בשעה שהשלטונות טענו כי רק מעטים מתו, חדרי המתים עלו על גדותיהם.
ואיזה חורף
לרוע המזל, התמוטטות אפס קורונה באה בסמיכות זמנים לראש השנה הסיני, זמן נסיעות שאין דומה לו. חישוב אחד מראה, כי בעונת החגים הסינית יירשמו שני מיליארד נסיעות בכל כלי התחבורה. אנחנו יודעים מה מעוללות נסיעות לנגיפים, בייחוד בחורף.
ואיזה חורף. בניגוד לחורף האירופי, שבו הטמפרטורה הממוצעת גבוהה בערך בשש מעלות מן הממוצע הרב שנתי, החורף הסיני קר בהרבה מן הממוצע. בחלקים של סין הוא הקר ביותר מאז ומעולם. בחלקים אחרים הוא קר ב־10 עד 15 מעלות. המשטר לא התכונן לקראתו. מחסור קריטי בגז טבעי ובפחם משאיר עשרות מיליונים ללא חימום נאות. הרשתות החברתיות מלאות דיווחים על הכפור ועל תוצאותיו. צריך להגיד שלחורף כזה בדיוק קיווה ולדימיר פוטין - לא בסין בעלת בריתו, אלא באירופה אויבתו. לא יצא לו.
מה יהיו תוצאות הקור? האם חודשי החורף האלה יניבו משבר אמון במשטר? האם יסתיים הסידור הלא כתוב בן 30 השנה, שמתוקפו המשטר מחזיק בכל הכוח הפוליטי אבל מבטיח לדאוג לרווחתם של נתיניו? האם מסתיימות והולכות תרועות הניצחון של המשטר ושל מליצי היושר שלו? האם, בניגוד לפרופ' ג'אנג משנגחאי, המצוטט למעלה, תיאוריית ההתמוטטות לא התמוטטה, והיא ראויה לפחות לעיון חוזר?
מעניין שמשרד החוץ הסיני העביר החודש את דוברו הקולני, ג'או ליג'יאן, מכהונתו. המתעניינים יוכלו למצוא אותו במחלקה לענייני אוקיינוסים וגבולות. אולי סין מוכנה להישמע קצת פחות יהירה וקצת יותר מהורהרת, לפחות עד סוף החורף.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny.globes
ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny