צילום: Shutterstock
הייתי בקושי בן 12 כשטייק ד'את הוציאו את 'Back for Good’. זה היה שיר הפופ הכי מושלם שיצא עד אז בתקופת חיי. חשבתי שככה בטח הרגישו ההורים "הזקנים" שלי, כשהם שמעו בפעם הראשונה את ’היי ג‘וד‘ של הביטלס. אולי ככה הרגישו תושבי וינה בפעם הראשונה שבה מוצרט העלה את ’נישואי פיגארו‘ בתיאטרון האוסטרי הלאומי. כשאתה בן 12, הכול מרגיש על-זמני, אפילו החיים עצמם. חשבתי שרבין יהיה ראש הממשלה לנצח, האמנתי שנזכה לחוות שלום אמיתי במזרח התיכון, וגם שדודו טופז ימשיך להיות הראשון בבידור.
בספטמבר האחרון טסתי ללונדון כדי לראות את גארי בארלו, מי שכתב את אותו השיר שאהבתי כל כך בגיל 12, במופע אינטימי וחשוף. הוא סיפר על התהילה בגיל צעיר, על רגעי המשבר, הדיכאון, ההתמכרויות, העלייה במשקל, הבולימיה - ולבסוף על המשבר ששינה את הכול, כשאיבד את בתו, שמתה שעה לאחר הלידה. הייתי במרחק שלושה מטרים ממנו פחות או יותר כשהוא שר את השיר הזה, שכל כך אהבתי עוד לפני הבר מצווה, ושנינו היינו עם דמעות בעיניים.
אלה היו דמעות של בגרות, לא של הערצה. זה כבר לא היה שיר של להקת בנים צעירה, אלא של אמן מבוגר. לפתע השיר שידעתי לשיר בלי לחשוב על המילים שלו קיבל איזו משמעות עמוקה יותר. חשבתי על הכלב שלי, על האישה שלי, על הבנות שלי, על האחים שלי ועל ההורים שלי. חשבתי על כך ששום דבר לא נמשך לנצח. בטח שלא החיים עצמם.
כשיצאתי מהתיאטרון הלונדוני התקשרתי להורים בתל אביב וביקשתי להגיד להם תודה. אמא שלי שאלה, "תודה על מה?", וכדי להימנע מרגשנות יתרה אמרתי לה שנהניתי מאוד מההופעה ורציתי להודות להם שהם שומרים על הילדות שלי ובכך מאפשרים לי לטוס לחו"ל ולחוות רגעים מרגשים. "אבל היום יום שישי", ענתה לי האישה שגידלה אותי, "הן ממילא תמיד ישנות אצלנו ביום שישי".
זה נכון, וזה כל כך לא מובן מאליו. כבר שבע שנים שערבי שישי שלי חופשיים בזכות העובדה שההורים שלי לוקחים את הילדות שלי אליהם. לא פחות חשוב, גם ימי שבת בבוקר נפתחים בשקט יחסי בזכות העובדה הזאת. מבחינת הילדות עצמן, מדובר בעוד
בית. עוד מקום בטוח. עוד מפלט מהעולם. יש להן שם חדר משלהן, מיטות משלהן. יש להן שם צעצועים, משחקים וגם חוקים ומטלות. כל זה, תחת השגחה של שני פנסיונרים.
אני באמת לא יודע איך אנשים מצליחים לגדל ילדים בתקופה הזאת ללא עזרה מההורים. ואני לא מדבר על התמיכה הכלכלית (ההכרחית לעיתים לא פחות), אלא על המעטפת התומכת. פעוטות הולכים למעונות יום בעלות אסטרונומית, וצריך להוציא אותם משם הרבה לפני שיום העבודה הממוצע במשק מסתיים. ועוד לא התחלנו להזכיר חופשות, ימי מחלה או סתם מנוחה קצרה לנפש. לגדל ילדים זו משימה מאתגרת, בלשון המעטה, והסיבה שבזכותה אני מצליח לצלוח את התקופה הזאת בשפיות יחסית היא ההורים שלי.
לא כל ההורים אותו הדבר, ובטח שלא כל סבא וסבתא. לא כולם מעורבים, לא כולם עוזרים, לא כולם יכולים. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן חושב על סבתא שלי כעל אישה נורא מבוגרת. זקנה, ליתר דיוק. זה די אירוני, בדיעבד, לאור העובדה שהיא יותר קרובה לגיל שלי היום מאשר לגיל של ההורים שלי היום. אהבתי את סבתא שלי ואת הפינוקים שהיא הרעיפה עליי, אבל לא נהניתי לישון אצלה. הרגשתי בחוסר נוחות מחוץ לבית שלי.
הזמנים השתנו. לא רק שהבנות שלי מרגישות בבית אצל ההורים שלי, הן גם לא מרגישות שההורים שלי - שמפלרטטים עם גיל 70, כל אחד מכיוון אחר - הם זקנים. וזה הגיוני. נראה שהמגבלות שהיו לבני הדור השלישי כשאני הייתי ילד לא קיימות יותר. ההורים שלי טסים לחו"ל כמה פעמים בשנה, יוצאים למסעדות ולהופעות באופן תדיר - ונהנים מהחיים. הנכדות שלהן רואות את זה. הם לא דומים לזקנים שהן רואות בסרטים מצוירים. במקום הסטריאוטיפ ב'למעלה' של פיקסאר על הזקן הנרגן, זה שאין לו סבלנות לילדים ולכלבים חמודים, הילדות שלי מכירות אדם מבוגר וכסוף שיער שרודף אחריהן בבית ומטפס איתן לקומה השנייה בג'ימבורי כדי לשחק כדורגל. במקום "סבתא סורגת", יש להן חברה קבועה לשופינג, שיוצאת איתן לקניון וקונה להן בגדים שהן לא צריכות. "ככה זה כשבנות יוצאות יחד", היא אומרת, כאילו אין ביניהן יותר מ-60 שנות הבדל. מדי פעם הילדות שואלות אותי אם אני מתגעגע לסבא וסבתא שלי, ואני עונה בכנות שכן. סבתא שלי הייתה הבנאדם הכי טוב שהכרתי. סבא שלי היה אחד האנשים שהכי השפיעו על האישיות שלי. המוות של שניהם עיצב באישיותי צלקת נצחית. הרבה פעמים, בהתלבטויות שוטפות של החיים, אני עוצר וחושב מה הם היו עושים. ובכל זאת, אשקר אם אגיד שהקשר שלי עם הסבים והסבתות שלי היה דומה במשהו ליחסים העוטפים שיש לבנות שלי עם הוריי. אלה לא רק האינטנסיביות והפגישות התכופות, אלא היטשטשות הדורות.
זה מגיע גם עם שינוי מסוים בכבוד שמקבלים אנשים מבוגרים. אמא שלי תמות מעלבון אם איזה נער יעז לקום מכיסאו באוטובוס בשבילה, ובעצם, אני לא יכול לדמיין את אמא שלי נוסעת באוטובוס ולא באוטו הפרטי שלה. גיל 70 הוא ה-60 החדש, ואולי אפילו הרבה פחות. ובכל מקרה, הילדה בת השלוש, האבא בן ה-40 והסבא בן ה-70 צריכים לדעת כל יום מחדש את הסוד הגדול: אנחנו אמנם מתבגרים מיום ליום אבל עדיין צעירים יותר משנהיה אי פעם.
*כותב הטור הוא עיתונאי ומבקר תרבות ותקשורת, אב לכלב ושתי בנות