השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר / צילום: יואב דודקביץ, "ידיעות אחרונות"
הכותב הוא שופט מחוזי (בדימוס), הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר
לאחרונה עברה בקריאה טרומית הצעתו התמוהה, אם כי הצפויה, של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, להטיל עונש מוות על מחבלים על־ידי בית המשפט בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים להעלות את ההצעה כמי שכפאו שד, למרות שהמפלגות החרדיות מתנגדות לחקיקה שכזאת, וגם גורמי הביטחון השונים אינם מתלהבים מהצעה, בלשון המעטה.
אין זו הפעם הראשונה שסוגיית עונש המוות עולה על סדר היום, וכפי שמלמד ניסיון העבר - לא תהיה זו הפעם הראשונה שהיא תידחה, או למצער, לא תבוצע בפועל. אגב, לא ברור לי מדוע יש צורך להכתים את ספר החוקים במדינת ישראל בעונש קיצוני שכזה, כאשר באזור יהודה ושומרון, בהם מתבצעים מרבית פיגועי המחבלים, ניתן להטיל עונש מוות על־פי הצו בדבר הוראות ביטחון, ואין צורך בשום תיקון חוק או צו. פופוליזם, כבר אמרנו?
עמדה עקבית
במרץ 1978 הגיעה חוליית מחבלים מהים, עלתה על חוף מעגן מיכאל והשתלטה על שני אוטובוסים בכביש תל אביב־חיפה. במהלך הפיגוע הקשה, מהחמורים שידעה מדינת ישראל, אם לא החמור שבהם, נרצחו 35 אנשים, ונפצעו למעלה מ־70 בני אדם. שניים מהמחבלים שנותרו בחיים הועמדו לדין בפני בית המשפט הצבאי בלוד בעבירות לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.
בעקבות קריאות בדעת הקהל להטיל על המחבלים עונש מוות, כינס שר הביטחון דאז, משה ארנס ז"ל, דיון בלשכתו, בהשתתפות כל גורמי הביטחון והגורמים המשפטיים, כולל הח"מ, שכיהן אז כתובע צבאי ראשי והיה התובע במשפט המחבלים. כל גורמי הביטחון, השב"כ, המוסד, אמ"ן, התנגדו נמרצות ונחרצות להטלת עונש מוות, ונימוקיהם המשכנעים עמם. בסופו של הדיון קבע שר הביטחון ארנס, איש ימין מובהק בעל דעות ליברליות ומוסריות, כי גם במקרה חמור ונורא זה, התביעה הצבאית לא תונחה לבקש עונש מוות למחבלים.
נוכח עמדת גורמי הביטחון הללו, שלמיטב ידיעתי לא השתנתה במהלך השנים, נשאלת השאלה, מה יום מיומיים? כל הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטות הקודמות נגד הטלת עונש מוות על מחבלים, נותרו בעינן, ואולי ביתר שאת, כאשר הנימוק היחידי בעד הטלת עונש שכזה כיום הוא, ככל הנראה, הרצון לרצות את השר במשרד לביטחון לאומי.
ראשית, לדעת גורמי הביטחון, עונש המוות לא ירתיע את המחבלים, שרובם ממילא מוכנים להיהרג ולהפוך לשהידים, ואף עלול להגביר את רמת הפיגועים. שנית, בבתי הסוהר כלואים יותר מ־10,000 אסירים ביטחוניים, אשר 70% מהם שפוטים על עבירות עם דם על הידיים. האם בכוונת בן גביר להוציא להורג את כולם ביחד, או שמא רק את הנבחרים שבהם?
שלישית, כפי שמעריכים גורמי הביטחון, ברגע שיוטל על מחבל כלשהו עונש מוות, צפויים לא מעט פיגועי תגמול קשים, שלא לדבר על חטיפת יהודים ברחבי העולם, תוך איום להוציאם להורג כנקמה על הריגת המחבל. ספק בעיניי אם מדינת ישראל תוכל לעמוד מול איום ממשי שכזה.
קדושת החיים כעיקרון
רביעית, גם ההלכה היהודית מבקשת לשמור על קדושת החיים, בבחינת השם נתן והשם לקח. לא בכדי, המפלגות החרדיות בקואליציה, או חלקן, מתנגדות לעונש המוות ואינן מוכנות לתמוך בעונש קיצוני ובלתי מוסרי שכזה.
ומה על תגובת אומות העולם, בנות התרבות? כל בר־דעת יבין שתגובת העולם להטלת עונש מוות תהיה קשה וחריפה ביותר, כאשר שרת החוץ של גרמניה - מדינה ידידותית לכל הדעות - כבר גינתה את הרעיון. מבין מדינות העולם המערבי, רק בשתיים מהן קיים עונש מוות - ארה"ב ויפן. איני סבור כי יש מקום להצטרף אליהן בתחום זה.
סוף דבר: בפנינו רוב מהומה על לא מאומה. חוששני שממשלת ישראל תוציא להורג את מערכת המשפט שלנו, הרבה לפני שתטיל עונש מוות על מחבל אחד ויחיד.