ח"כ משה ארבל, ש''ס (ספי ויניר, גלי צה''ל, 20.3.23) / צילום: איל יצהר
ההצעה המעודכנת לשיטת בחירת השופטים שמקדמת הקואליציה הופכת את ההליך לכזה שנשלט על-ידי הפוליטיקאים. אבל האם כבר היה הליך בעל אופי דומה בעבר? זה מה שטען ח"כ משה ארבל בראיון בגלי צה"ל: "את גדולי השופטים במדינת ישראל: את שמגר, לנדוי, אגרנט - מינו פוליטיקאים… התהליך היה אז תהליך פוליטי מובהק". למה מתכוון ארבל, ובאיזו שיטה מונו שלושת השופטים שהזכיר? בדקנו.
● בשווייץ, בהולנד ובניו זילנד אין חוקה ואין פסילת חוקים?
● עד כמה רחוק מתווה הנשיא מצורכי הקואליציה: בדקנו 4 פרמטרים מרכזיים
עם קום המדינה פקודת בתי המשפט (הוראות מעבר) קבעה כי שופטי בית המשפט העליון יתמנו בידי הממשלה על-פי הצעת שר המשפטים ובאישור הכנסת. כלומר, ההליך כולו נוהל אז על-ידי פוליטיקאים, וגם התפיסה באותם ימים הייתה שהרכב בית המשפט צריך לשקף את המערך הפוליטי במדינה.
לפי מאמר של עו"ד יחיאל גוטמן, חמשת שופטי העליון הראשונים מונו על בסיס פוליטי מובהק: שניים למפא"י, ציוני כללי אחד, נציג דתי מומחה למשפט עברי ונציג לרוויזיוניסטים (בפועל היה מדובר בשניאור זלמן חשין, שככל הנראה נתפס רק בטעות ככזה). גם השופט שמעון אגרנט, לימים הנשיא השלישי של בית המשפט העליון, אותו הזכיר ארבל בדבריו, מונה לתפקיד באותם ימים ובאותה שיטה.
אלא שבשנים 1950-1953 הוביל שר המשפטים פנחס רוזן מהלך לשינוי שיטת מינוי השופטים. השר רוזן הסביר כי "השיטה האובייקטיבית ביותר של מינויים היא השיטה המגבילה את השפעת הרשות המבצעת, וזאת אנו מציעים עכשיו". על בסיס זה, ב-1953 התקבל חוק השופטים - שבו שונתה שיטת המינויים לשיטה המוכרת לנו כיום: ועדה בת תשעה חברים שכוללת שלושה שופטים של בית המשפט העליון (ביניהם נשיא בית המשפט העליון), שני שרים (שר המשפטים ושר נוסף), שני חברי כנסת (כיום הנוהג הוא שאחד מהם מגיע מהאופוזיציה) ושני נציגי לשכת עורכי הדין. כלומר, החל מ-1953 הוועדה כבר לא נשלטה יותר על-ידי פוליטיקאים, ואלה נזקקו להסכמות של גורמי המקצוע כדי להעביר מינויים.
איך מסתדר לוח הזמנים הזה עם שני השופטים הנוספים שהזכיר ארבל? מאיר שמגר, נשיאו השביעי של בית המשפט העליון, מונה לעליון ב-1975. כלומר, זמן רב לאחר שינוי השיטה, כך שמינויו אינו קשור לתקופת המינויים הפוליטיים שהזכיר ארבל. ומה לגבי השופט משה לנדוי, הנשיא החמישי של בית המשפט העליון? כאן האמת היא איפשהו באמצע. לנדוי מונה לעליון כשופט זמני כבר ב-1951, כלומר על-ידי הדרג הפוליטי. יחד עם זאת, מינויו הקבוע לעליון נעשה רק בסוף 1953 בהליך שכבר כלל את הוועדה לבחירת שופטים במבנה המוכר שלה.
מח"כ משה ארבל נמסר: "בדבריי התייחסתי לכך שכמה מגדולי השופטים ששירתו במדינת ישראל, ואשר הטביעו חותמם על המשפט הישראלי ובהם לנדוי ואגרנט, וכן שניאור זלמן חשין, יצחק אולשן, משה זמורה, משה זילברג, יואל זוסמן, אליהו מני, בנימין הלוי, יצחק קיסטר, יצחק כהן ורבים וטובים אחרים שעיצבו את המשפט הישראלי והיו ידועים בידענותם, בהגינותם וביושרתם, מונו לבית המשפט העליון או לערכאות שיפוטיות אחרות בהחלטה של גורמים פוליטיים".
בשורה התחתונה: דבריו של ארבל חצי נכונים. השופט אגרנט אכן מונה לבית המשפט העליון בתקופה שבה המינויים בוצעו רק על-ידי פוליטיקאים. השופט שמגר מונה בתקופה מאוחרת בהרבה, ונבחר על-ידי הוועדה למינוי שופטים. השופט לנדוי מונה באופן זמני על-ידי דרג פוליטי, והפך לשופט קבוע בעליון בתקופה שבה כבר החלה לפעול הוועדה בהרכב המוכר לנו כיום.
תחקיר: יובל אינהורן