שר המשפטים יריב לוין / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
הכותב הוא ראש המל"ל לשעבר ומיוזמי מתווה פרידמן, אלבשן ואיילנד
מה שקורה עכשיו במדינת ישראל מתאים להיות פרק נוסף בספרה של ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת". טוכמן טוענת כי ארבעה סוגי התנהלות שלטונית יביאו לאסון לאומי. הארבעה הם עריצות מוגזמת - לדוגמה המלך רחבעם אשר בשל עריצותו גרם לפיצול ממלכת ישראל; הדבר השני הוא שאפתנות מוגזמת - למשל יפן וגרמניה במלחמת העולם השנייה; הסוג השלישי הוא ניוון ושחיתות - כפי שקרה לאימפריה הרומית; והסוג הרביעי הוא "איוולת". איוולת היא דבקות עיוורת בדרך אשר ברור לכול כי היא פוגעת באינטרס הלאומי, ואשר מחירה עולה מיום ליום.
נקודת המוצא של תומכי הרפורמה המשפטית היא נכונה. בית המשפט העליון סיפח לעצמו זכויות יתר. השופט אהרן ברק קבע בזמנו: "הכול שפיט". אם מתקיימים שני תנאים - אחד, הכול שפיט; והתנאי השני הוא שבכל ויכוח זכות המילה האחרונה היא של בג"ץ - הרי ברור שכוחו הוא בלתי מוגבל. נכון, בג"ץ נזהר שלא להגזים בשימוש בכוחו, אבל לא הוא ולא המשפטנים התומכים בעמדתו מוכנים לומר מה לא שפיט. במילים פשוטות, באיזה סוג עתירות לבג"ץ תשובתו תהיה: "מצטער, לא בסמכותי, זה נושא לא שפיט".
דיקטטורה בפוטנציה
במקום להתחיל את הרפורמה בהסבר הזה, בחר שר המשפטים יריב לוין להטיח בפני הציבור הנדהם תוכנית מקיפה עם שפע "רפורמות" דרקוניות שבהכרח יהפכו את ישראל לדיקטטורה. כך, בהיעדר חוקה, בנטרול מלא של בג"ץ ועם יכולת לחוקק כל חוק, לרבות חוקי יסוד ברוב מינימלי, ובהתחשב באידאולוגיות של רבים בקואליציה - ברור שחוקים שפוגעים בזכויות יסוד של ערבים, נשים ולהטב"ים יחוקקו בדורסנות.
יותר מכך, לוין וראש הממשלה בנימין נתניהו איבדו במהירות אשראי בציבור, לא ברגע שהציגו את תוכניתם, אלא בחודשיים שלפני כן כשחתמו על הסכמים קואליציוניים שערורייתיים.
ברור לכן כי תכלית הרפורמה איננה לתקן אלא כדי לאפשר מימוש של אינטרסים אנטי-ממלכתיים, סקטוריאליים ואישיים. הציבור הבין מהר כי הרפורמה אמורה לקדם חמש אג'נדות מסוכנות: הראשונה - זו של נתניהו שרוצה להתקדם, להיות קיסר, הרי ראש ממשלה הוא כבר היה לפני 27 שנה. השנייה - של לוין, שאובססיבי להרוס את המערכת המשפטית. השלישית - של המפלגות החרדיות אשר רוצות לקבל יותר ולתת פחות. הרביעית - של איתמר בן גביר, שהיה כהניסט ונשאר כזה. והאג'נדה החמישית והמסוכנת ביותר היא של בצלאל סמוטריץ', שרוצה שני דברים: שישראל תהיה מדינת הלכה, ושישראל תיצור רשמית משטר של אפרטהייד. זה מה שהוציא את ההמונים לרחובות.
זרע הפורענות לא נולד עם הרפורמה ואפילו לא עם ההסכמים הקואליציוניים. הוא נולד בתקופת הממשלה הקודמת, כשהליכוד קיבל החלטה להתנגד באופן גורף לכל יוזמת חקיקה של הממשלה, גם אם מדובר בהצעות "טובות" כמו העלאת שכר לחיילי חובה, ביטול ויזות לארה"ב, חוק האזיקים האלקטרוניים לגברים אלימים ועוד.
הגישה הזו עומדת בניגוד חריף לנקודת המוצא של כל דמוקרטיה. נקודת המוצא, כפי שהומשגה כבר במאות ה-17 וה-18, היא קיומה של "אמנה חברתית" בין השלטון לאזרחים. בהסכם בלתי כתוב זה מוותרים האזרחים על חלק מחירותם ועל חלק מקניינם, ומסמיכים את השלטון, כמאמר הילדים, "להחליט עליהם". בתמורה מתחייבים נציגיו בממשלה ובפרלמנט לפעול לטובת האזרחים.
מדיניות הליכוד בעת הממשלה הקודמת הייתה במוצהר בניגוד לכללי האמנה החברתית, שכן הם הצביעו בניגוד למה שהם עצמם חשבו שהוא טובת הציבור. לא מדובר אפוא על ויכוח לגיטימי בדבר המעשה הנכון, אלא בגידה בבסיס הרעיון הדמוקרטי.
אימוץ חוקה לוקח זמן
עיגון של היסוד הדמוקרטי מחייב אימוץ של חוקה, אך היות שהזמן הנדרש לכתיבת חוקה הוא ארוך, מן הראוי שנדע לחוקק בהקדם שני חוקי יסוד "חוקתיים": אחד - חוק יסוד: החקיקה שיסדיר את היחסים בין שלוש הרשויות; והחוק השני הוא "חוק יסוד שש הזכויות הטבעיות". את שני החוקים הללו ניתן יהיה לבטל רק ברוב מיוחס של 90 חברי כנסת. זהו המינימום שיכול ליצור רגיעה יחסית.