המצביע הימני הליברלי חלם על ממשלת אחדות / צילום: איל יצהר
הכותב הוא עורך דין ואיש עסקים
המגדיר עצמו איש ימין ליברלי קם הבוקר בתחושות מעורבות.
עת הלך לקלפי, הוא ראה לפניו משימות דחופות של הסוגיה האיראנית, משילות וביטחון, הרחבת הסכמי אברהם והיערכות לתקופה כלכלית מאתגרת. וכן, גם עיון ותיקון מקומי של כשלים והיעדר איזונים במערכות האכיפה והמשפט. כשלים ש־80% מהעם והמנהיגים, מכל הקשת הפוליטית, הבינו מזמן, שיש לתת להם מענה (לרבות רבים במערכות הללו עצמן), כי לא במקרה התרסק אמון הציבור במערכות אלה.
בליבו קיווה איש זה לממשלת אחדות לאומית. הן הוא מבחין בין ביקורת נכונה נגד בנימין נתניהו ואף שותף לחלקה, לבין השנאה והדמוניזציה שנעשית לו והשערוריות המתגלות בתיקיו בבית המשפט.
במרבית המקרים, לא העז להתבטא, שהרי הבעת דעה שכזו הפכה לאחרונה למנוף, לביוש, הדרה ואף נקמה בתוך מערכות וציבורים "לכאורה" נאורים ודמוקרטים (עד שזה מגיע לחופש הבחירה, המחשבה והביטוי). ואם התבטא, אז הוא "הורס את המדינה", "בוגד בעמו במשפחתו ובילדיו", "משתמט", "נחות" וכדומה, וכלל אין זה משנה שברוב המקרים אין שוני בין השכלתו, תרומתו העסקית או הקהילתית, שירותו הצבאי וכו' לבין הללו הפוגעים בו. ובחלק מהמקרים, ההפך.
בפועל, תקוותו לאחדות נכזבה, משימה משנית בעיניו (של הרפורמה המשפטית) הפכה לחזות הכול, והובלתה נעשה תוך ביצוע כל טעות אפשרית, הפרחת התבטאויות אומללות ולעומתיות של שרי הליכוד, מצגים מביכים ומיותרים, כגון הצגת שתי גדות לירדן בנאום שר והרצה במקביל של חוקים מגזריים שנוגדים לחלוטין את עמדותיו הליברליות.
רף החרדה הוחמר
הללו נפלו כפרי בשל בידי מנהיגי המחאה, שכעת במקום סוגיית "כן/לא ביבי" עברו לדבר בשם סוגיות שבצדק החמירו את רף החרדה. הדגלים השחורים הוחלפו בדגלי ישראל, דגלי אש"ף נדחקו לקרן זווית, וכך גם מצגים פרוורטיים ופגיעה בסמלי שלטון שליוו את הפגנות בלפור. ולקדמת הבמה הובאו סוגיות שכל אזרח ליברלי חרד להם בעצמו, בוודאי בהקשר של חירותו כאיש חילוני.
יחד עם זאת, התנהלות גמלונית ושגויה זו של הממשלה לא הצדיקה תופעות קיצון כגון כפיית הגמוניה מחשבתית במרבית מוסדות המדינה, האקדמיה והעסקים, עד אילוץ עובדים, סטודנטים, בעלי עסקים, חולים ואחרים לסבול קשות משיבוש חיי המדינה, לרבות סיכון חיי אדם. אכיפה בררנית בהשבתות לא חוקיות ובחסימת כבישים (פעולות שלא נסלחו באירועי עבר), "הכלה" של הסרבנות הנוראית ואף הפיכתה ל"קרדום" לגאווה. תופעה, שגם אם הצטמצמה למאות של מפקדים וחיילים, שום אומה לא יכולה להרשות לעצמה ובוודאי לא ישראל. כניסה מקוממת למרחב ציבורי כגון בני ברק ומצגים מבישים של, לדוגמה, זריקת שטרות כסף על אזרחים שקיבלו את המוחים בכיבוד ובאחווה. ולא רק שלא גינוי, אלא תרומה מכוונת, לפגיעה בשמנו וחוסננו בעולם על-ידי אזרחים, וגרוע מכך על-ידי מנהיגים או אנשי עסקים, המערבים בין עמדותיהם הפוליטיות לעולם העסקים (ובכלכלה די בהדהוד חזיונות אפוקליפטיים כדי להפכם למציאות). וכל הללו בסיוע מערכות מוטות, מתוקשרות וממומנות היטב, לרתימת ציבורים שלמים, יקרים, ראויים וטובים והעלאת רף החרדה.
לכן מצביע ימין שכזה המשיר מבט הבוקר אל המראה, מתחזק בתובנה העגומה שבציבוריות הישראלית יש שני סוגי בוחרים. והעובדה שהבוחר "הנחות" יותר הוא הרוב הדמוקרטי והפוליטי, אינה משנה.
עבורו ובכלל כצפי להמשך, אם עד כה הממשלה המכהנת נתנה סיבה אמיתית לחרדות ולמחאה של ציבורים יקרים, זוהי שעת מבחן: האם תתקבל הפקת הלקחים והמסר של נתניהוף ומנהיגים יתכנסו להידברות, איחוי ושוויון מלא בין האזרחים הבוחרים וכיבוד עמדותיהם ובחירתם - או שתימצא סיבה אחרת, באמצעותה ינסו הללו לשנות את תוצאות הבחירות ברחוב.
שחיקה בחוסן הלאומי
ודבר אחרון - אויבנו מסתכלים מהצד ומחככים ידיהם בהנאה. הן 75 שנה של מלחמות וטרור, המלווים בשכול ובפציעות (בגוף ונפש) אשר פקדו כמעט כל בית בישראל, לא החלישו את המדינה ואנשיה וגרמו לכזו שחיקה בחוסן המדינה ובהרתעה.
לאויבנו לא משנה אם אתה תומך הרפורמה או מתנגד לה, הם מעדיפים את כולנו בים ממערב לחופי המדינה. בכלל, ובעיקר עבור יקירנו החללים והפגועים, חובה לזכור זאת לקראת ימי השכול, העצמאות והתקומה שלפנינו.