גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

רומן זדורוב בבית המשפט, היום / צילום: גיל אליהו, "הארץ"

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מומחה לדיני ראיות, מחבר בספר אולי נפלה טעות - "התיאוריה של המשפט החוזר וניתוח פרשת זדורוב" (הוצאת נבו, 2021, יחד עם ד"ר איל גרונר) 

סוף-סוף זוכה רומן זדורוב, ומדברי שופטי הרוב עולה זעקה חרישית בין השורות: צריך היה לעבור שנים כה רבות, התדיינויות אינסופיות, כדי להגיע למה שהוא כמעט מובן מאליו? צריך היה להשקיע כל-כך כספים ומשאבי כוח-אדם בפרקליטות, במכון לרפואה משפטית, במז"פ - על שום מה ולמה? 

● 16 שנה אחרי רצח תאיר ראדה: רומן זדורוב זוכה מחמת הספק 
● האם זדורוב יקבל פיצויים מהמדינה? כל מה שכדאי לדעת על הכרעת הדין 
● בין משפט זדורוב למשפט נתניהו: שלוש הערות על הכרעת הדין המזכה | טור סופ"ש

רומן הורשע תחילה ברצח תאיר ראדה ז"ל בבית המשפט המחוזי, וערעורו על הרשעתו נדחה בבית המשפט העליון ברוב דעות. זדורוב הגיש בקשה למשפט חוזר. בהחלטתו על קיום משפט חוזר לזדורוב קבע שופט העליון חנן מלצר כי ההצדקה למשפט חוזר מבוססת על כך שבאחת מעקבות הנעליים הזרות שנמצאו בתא בו נמצאה גופת המנוחה, שאינן שייכות לזדורוב, נמצאה זליגת הדם. היות ודם לא יכול לזלוג מהגופה אלא דקות ספורות לאחר הרצח, הרי שיש קושי לטעון כי את העקבות הזרות הותיר מי מהמחלצים לאחר גילוי הגופה, כחמש שעות לאחר הרצח. בנוסף, ההצדקה מבוססת על טיפת דמה של המנוחה שהתגלה על מיתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי - כיצד תגיע לשם אם הרצח בוצע בתא השני? 

בהכרעת הדין במשפט החוזר נקבע בדעת הרוב כי לא ניתן ליישב ממצאים אלה עם תזת האשמה. היות וממצאים אלה היוו את ההצדקה היחידה למשפט חוזר, הרי משלא נמצא להן הסבר כאמור, הרי שמתחייב זיכוי זדורוב. זה ההיגיון של קבלת בקשה למשפט חוזר על רקע ראיות כאלה - מכריזים על משפט חוזר כאשר יש בהן, אם לא יינתן להם הסבר מפליל במשפט החוזר בכדי לשנות את תוצאת המשפט מהרשעה לזיכוי. 

פער בין ההודאה לזירה

בפירוט, הכרעת הרוב המזכה מבוססת על הקביעות הבאות: איש מהמחלצים לא הטביע את טביעות הנעל הזרות שהן במסלול יציאה מהתא. אין היתכנות לזליגת דם כעבור חמש שעות מהרצח, וגם אם דם זלג מקפל במעיל, אז העיקבה בהכרח קדמה לזליגה, ועיקבה כזאת לא יכולה להיות מוטבעת בזמן שבין גילוי הגופה עד הגעת מד"א. כן קרסה חוות-דעתו של שור בדבר טביעות נעלי זדורוב על מכנסי המנוחה, ונקבע כי אין בה לבסס את אשמת זדורוב.

השופטים הוסיפו וקבעו כי אין התאמה בין הודאת זדורוב לממצאי הזירה, ואין התאמה בין ממצאי הנתיחה של המנוחה להודאת זדורוב ולשחזורו. הפער בין ההודאה לזירה מתבטא בתנוחה בה נמצאה המנוחה, הפצעים והחתכים בגופה.

הם תהו הכיצד לא נמצאה בזירת רצח כזו ולו בדל של ראיה פורנזית הקושרת את זדורוב לרצח, וכיצד לא נמצא דם בסוליות הנאשם. הם גם דחו ללא סייג את ראיות באשר לאופיו השלילי של זדורוב, הן באשר למניפולטיביות והן באשר לאלימות.

הם תהו: זדורוב הודה כי השליך את מכנסי העבודה שלו באותו יום. האם זו ראיה מפלילה? הכיצד? הרי אילו היה מניפולטיבי, היה מצביע על זוג מכנסיים אחר שהיה ברשותו ואומר, אלה המכנסיים שלבשתי בזמן העבודה. 

ראיות, לא ספקולציות

דעת הרוב התרשמה שזדורוב הוא איש מנומס, שקט אפילו כנוע. האם סביר כי דווקא ביום האחרון לעבודתו התפרצו יצריו האפלים? הכול אפשרי, אך לשם קביעה עובדתית אנו זקוקים לראיות, לא לספקולציות. 

השופט דני צרפתי קבע כי הודאת זדורוב למדובב הייתה לא יותר מדקלום חלול וחסר משקל של תרחישים שהציג המדובב. הפרטים הלכאורה מוכמנים מקורם במידע שקיבל מהמדובב וממידע שלמד בחקירות. עקב המידע שנמסר לו מהמדובב, זדורוב נקלע לייאוש עקב כך שמצבו הראייתי בכי רע, והדרך היחידה להיחלץ ממאסר עולם היא באמצעות הודאה בלב נקי.

ואני תוהה - איך דברים אלה נעלמו מעיני הפרקליטות והשופטים המרשיעים בערכאות השונות?

בספרנו "אולי נפלה טעות" בחנו את חומר הראיות כפי המידע שהי בידנו ערב ההחלטה על משפט חוזר, והגענו למסקנה כי לפי מצב ראיות זה יש הצדקה לזכות את זדורוב. גם ממצאנו התבססו על חולשת הפרטים הנטענים להיות מוכמנים מבחינת התאמתם לממצאי הזירה וממצאי הנתיחה, על כך שלא ניתן לבסס ממצא של טביעות נעליים על מכנסי המנוחה, על כך שניתן להסביר את ההודאה למדובב כהודאת שווא עקב איום מצד המדובב או סחיטה רגשית, ועל כך שהשלכת המכנסיים מתיישבת עם השלכה תמימה עקב הימנעות מזדורוב מהצבעה על מכנסיים אחרות שאיתם עבד. כן הסתמכנו על חוסר הבסיס הנורמטיבי להתבסס על ראיות אופיו הרע של זדורוב. הכרעת הרוב היא באותה רוח. 

עמדה תמוהה

עם כל הכבוד, נכשלתי מהבין את הכרעת שופטת המיעוט תמר ניסים-שי. זו אינה מייחסת לזדורוב ידיעה מוכמנת שהמנוחה לא נאנסה, על אף שחומר הראיות מצביע על כך שזדורוב חשש שיאשימו אותו באונס. השופטת מתבססת על ההודאה חרף הסבר סביר להודאת שווא ועל פרטים מוכמנים חרף חולשתם של פרטים אלה, ובנוסף לא מיישבת את הרשעתה עם הממצאים הפורנזיים. הכיצד ממצאים אלה לא מהווים לפחות ספק סביר, באין להם הסבר שמתיישב עם אשמה?

תמוהה קביעת השופטת כי לא מצאה מקום לדון בסוגיית הדנ"א המיטוכונדריאלי בשל המחשבה כי גרסת חבאני היא עלילה. הדבר משול לטענה כי אדם שנראה פצוע - אין צורך להסביר ולאבחן רפואית את פציעתו, רק מפני שלא מאמינים לגרסתו בדבר הסיבה לפציעתו. מוזר?