מיצג של מתנגדי הרפורמה המשפטית: דגל ישראל והכרזת העצמאות על חומות העיר העתיקה בירושלים / צילום: Reuters, Ronen Zvulun
הכותבת היא יו"ר קרדן, לשעבר שרת המשפטים והפנים
השאלה שמלמדת יותר מהכול על מה הוויכוח הקשה והמר בחברה הישראלית היום היא השאלה הבאה: "במקרה של סתירה בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית או דמוקרטית, מה יותר חשוב לך?".
רוב גדול ממתנגדי הרפורמה המשפטית ענה דמוקרטית (76%), ורוב מתומכיה ענה יהודית (63%). כך גם החלוקה בין שמאל לימין בהתאמה.
אם אני הייתי מנסחת את השאלה, הייתי מוסיפה אפשרות נוספת: שתיהן באותה מידה. אני בטוחה שציבור גדול היה בוחר באפשרות הזו, ואני בכללו. אני מאמינה שהערכים האלה אינם סותרים, אלא אדרבה - מחזקים אחד את השני.
● העם רוצה דמוקרטיה ליברלית | דעה
● "הסכמה לאומית רחבה" היא פנטזיה | דעה
הרגל היהודית התרוקנה
את ה"אני מאמין" שלי ביחס לנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית" שרטטתי עת כיהנתי כשרת המשפטים, במאמרי "מסילות את המשילות", ובין היתר נכתבו במאמר הדברים הבאים:
".. אך לצד התיאור הרואה את היחס בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' כמאבק מתמיד והתנגשות בין ציוויליזציות, אני חושבת שניתן להציע מודל אחר. אינני מוכנה לקבל את החובה להתייצב לצד אחד הכוחות ולצאת נגד השני... יתרה מזאת: אינני מוכנה לקבל את התפיסה שלפיה מודבר במסורות שונות עד כדי כך...
"אנחנו רוצים לקיים כאן מדינה 'יהודית ודמוקרטית' שבה כל אחד מהמרכיבים בצמד מקבל את מלוא המשמעויות שלו, ואף לא אחד מהמושגים צריך לכוף את ראשו מפני משנהו. בחזוני, יהדותה של המדינה אינה נשארת סמל חלול, אלא היא מקבלת חיים משל עצמה. בהתאם לכך, המסילה שהונחה על-ידי כנסת ישראל באמצע שנות ה-90 וביקשה לבסס הגדרה חוקתית כפולה למדינת ישראל, זקוקה כיום לחישול מאסיבי".
לאורך השנים הרגל ה"יהודית" הלכה והתרוקנה מתוכן ממשי, בעוד הרגל ה"דמוקרטית" קיבלה נפח שהלך והתעצם. החישול המסיבי יצא לפועל בדמות חוק הלאום שחוקקנו, והוא עיגן בטקסט חוקתי בעל משמעות את היותה של המדינה מדינה יהודית. רק בהרמוניה שני הערכים יבואו לידי ביטוי תוך יציקת תוכן משותף לאופייה של ישראל.
רבים ממתנגדי הרפורמה המשפטית סברו כי היא קיצונית ועלולה להחליש את היסודות הדמוקרטיים. בנוסף, אחזה בהם חרדה שלצד החלשת היסוד הדמוקרטי, יתחזק יתר על המידה היסוד היהודי תוך הפרת האיזון.
לצערי, עקב בחירה ברבולוציה על פני אבולוציה, התוצאה הבלתי נמנעת הייתה התנגשות והתחפרות. זאת, במקום שיח בהסכמה רחבה סביב הצורך בשינוי מערכת המשפט ובהשבת האיזונים.
רומא לא נבנתה ביום אחד, ואהרן ברק לא ביצע את המהפכה החוקתית על רבדיה ביום אחד. היא הבשילה בתהליך איטי על פני עשרות שנים. הדרך להביא לשינויים חוקתיים היא באופן הדרגתי - בזהירות, בשום שכל, בהסכמה רחבה ככל שאפשר ובשמירה על האיזון העדין והחשוב כל-כך, שהוא הבסיס לשגשוגה של מדינת ישראל, האיזון בין יהודית לדמוקרטית.