אוֹדֶט אֶלִינַה (מימין) ושַרְלוֹט דֶלְבּוֹ / איור: גיל ג'יבלי
ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר
בטור זה אנסה להשיב על השאלה מה עשוי לעורר באדם תקווה, גם בתנאי הייאוש והאלימות הקשים ביותר ובסביבות הכי נטולות תקווה שיש. הדמויות שתעמודנה במוקד הדיון הן שתי נשים צרפתיות שנכלאו במחנה אושוויץ-בירקנאו בפולין, והיו שורדות כמעט-יחידות מכל חברותיהן לטרנספורט. האחת היא אמנית התיאטרון והסופרת שַרְלוֹט דֶלְבּוֹ (1985-1913); והשנייה היא הציירת, המאיירת והסופרת אוֹדֶט אֶלִינַה (1991-1910).
שתי הנשים הגיעו לאושוויץ בזמנים שונים ובנסיבות שונות: דֶּלְבּוֹ כאסירה פוליטית, שנעצרה בשל חברותה בתנועת ההתנגדות הצרפתית ("הרזיסטאנס") ובתנועה הקומוניסטית הצרפתית; ואֶלִינַה, אף שהיתה חברת הרזיסטאנס, נשלחה לאושוויץ כיהודייה צרפתייה. שתיהן נאלצו להתמודד עם האלימוּת, השעבוד וזילוּת האדם, שאפיינו את החיים במחנות.
● הפילוסוף האמריקאי שקבע שהדמיון הוא כוח חיוני בהתפתחות האנושות
● התערבות בגורל הזולת ורצון בקרבה יתקנו את האנושות. על משנתו של אלבר קאמי
● בעקבות לוחמי זכויות האדם הגדולים בהיסטוריה: למה עלינו להכניע את הרוע באמצעות התנגדות בלתי אלימה?
ספרי הזכרונות שכתבו שַרְלוֹט דֶלְבּוֹ ואוֹדֶט אֶלִינַה
מששבו לצרפת במהלך 1945, שתיהן החלו לכתוב ממוארים, אשר ביקשו, בראש ובראשונה, לתת שם וזכר לחברותיהן שנרצחו או נפטרו ולאנשים שאיבדוּ במהלך המלחמה.
בעיניי, ספריהן הם ספרי הגוּת המלמדים כיצד נולדת תקווה, גם לאחר שהרצון להישאר בחיים דועך ועצם הקיום - טבוע בו אבסורד נורא. משום שככל שהן מאריכות לחיות, כך מושתים עליהן סבל, כאב, רעב ושכול יומיומי, שמשקלם המתמשך הוא הרבה יותר מכפי שגם העזים שבבני האדם עשויים לשאת.
עם זאת, מבעד הכתבים עולה, בכל עוזה, חיוניות זכר העולם שמחוץ למחנה; עולם שבו פורח הטבע ושוררים בו ערכים אתיים שעליהם ניתן להיאבק ואותם ניתן לקיים - לא רק על מנת לשמור על צלם אנוש, אלא גם על-מנת שלא לאבד את התקווה לעתיד אחר, טוב יותר, למין האנושי.
זכרונות הטבע והתרבות כגורמים מדרבנים למאבק
בחלק הראשון של "טרילוגיית אושוויץ ואחרי - אף אחד מאיתנו לא יחזור", תיארה דֶלְבּוֹ איך בראשית פברואר 1943, לאחר שישה עשר ימים במחנה, נתקלה באסירה בת ארצהּ, שנמצאה שם כבר כחמישה שבועות. כשהביעה את השתוממותה מכך שחברתהּ הצליחה להחזיק מעמד זמן רב, הצביעה העמיתה היהודייה על בגדיה הבלתי תואמים ועל נעליה הפגומות. כשאמרה לה דֶלְבּוֹ, בכדי לעודד את רוחה, שסיכויי ההישרדות שלהן שווים, השיבה לה היהודייה כי בהיות דֶלְבּוֹ אסירה פוליטית, היא אולי תצא לחופשי עם תום המלחמה. ליהודיות, לעומת זאת, אבדה כל תקווה שהנאצים יותירו מי מהן בחיים, ואולי מוטב כבר ללכת להתחשמל למוות על גדרות המחנה, כדי לחסוך מכסת ייסורים נוספת. הייאוש שהביעה היהודייה, נוגע ללבהּ של דֶלְבּוֹ ומקומם את מצפונהּ. היא אומרת להּ: "צריך להיאבק בכל הכוח".
למרות חוויות נוראיות של מיתות משונות, חלקן של חברות לצריף, המוצאות את מותן בנשיכות כלבי הטרף של הגרמנים, על אף ימי עבודה רבים וסיזיפיים, המתוארים על ידי דֶלְבּוֹ כגיהינום רצוף, שקשה להבחין בו בין יום ולילה, וחרף הגעגועים שמציפים אותה לבן-זוגהּ, איש הרזיסטאנס, שנורה למוות על ידי כיתת יורים כשנה לפני נשלחה לאושוויץ- היא ממשיכה להיאבק ולקוות. למשל, דרך שבעים שירים מהשירה הצרפתית, שהיא מנסה לשנן, לעתים במאמצים קשים, עד שהיא נזכרת בשורה שנשכחה. או למשל תוך שהיא נזכרת באביב שמחוץ לחומות, פרטי-פרטים של פריחות, צבעים בוהקים, שמים כחולים, סימפוניה מתפקעת. היא כותבת שהזיכרונות העלו דמעות בעיניה והכאיבו לה מאוד, זאת משום ששום דבר באושוויץ לא היה חי, צומח או ירוק ואת גוון השמים מיסך עשן המשרפות.
עם זאת, דווקא פרטי פרטים של גני לוקסמבורג בפריז, ממש כמו השירים שהתאמצה לשנן, העניקו לדֶלְבּוֹ נקודת משען של זהות ושייכות לתרבות ולציביליזציה, שאמנם גורשה מהן, אך החיות שלהן בזכרונה העניקו לה גם את תקוות המאבק.
למרות שלאחר מספר חודשים במחנה היא הבינה לדבריה כי "אף אחד מאיתנו לא יחזור" (זהו כשלעצמו, ציטוט מאת המשורר הפולני-צרפתי הגדול, גיום אפולינר, מתוך שירו "בית המתים"), והנה, בכל זאת, ניעור בהּ כוח ההתנגדות. היא ידעה כי אמנם החיים באושוויץ אינם חיים, וקרובים יותר למוות איטי בעודך בחיים, ובכל זאת ניתן להיאבק על הזכות, ולוּ ההיפותטית, לשוב למעגל החיים שמעבר לחומות.
חיבור ליקום כרגע שמחייה את הנפש
כמו דֶלְבּוֹ, גם אוׁדֶט אֶלִינַה, שספרה ראה אור כבר ב-1947, העלתה על נס את החברוּת ואת החברוֹת. לפעמים מילה טובה, מעיל להתחמם מעט בתוכו, ואפילו הצורך לשמור על אומץ הלב, גרמו לה להחזיק מעמד, זאת כדי לא לאכזב את חברתהּ. היא כתבה: "חברה עוזרת מאוד לשאת את הסבל".
כך, באופן מקביל לניסיונה של דֶלְבּוֹ לשמר בזיכרונה את הטבע ואת התרבות שמחוץ לחומות, אֶלִינַה הביעה בלשון מינורית עזה תמונות מהווי המחנה, שעלו בעיניה בקנה אחד עם הופעת שלוש המכשפות ב"מקבת'" מאת ויליאם שייקספיר ובמקרה אחר עם "נשים מקוללות" מאת שארל בודלר.
בדומה לדֶלְבּוֹ, אֶלִינַה ניסתה להיזכר ברגעים המעטים שבהם היא יכולה היתה להעלות זאת על הדעת, את היותהּ חלק מהטבע והקוסמוס בכללותו.
הנה דבריה על לילה אחד בספטמבר 1944:
"בלילה ההוא בספטמבר, הייתי חייבת לצאת מהבּלוֹק. השמיים זהרו באורח יוצא מן הכלל.
המחנה השקוע בשינה היה מוצף דומייה גדולה ובהירה. מעלינו הכול היה פתוח לרווחה. יכולתי ליצור קשר עם כל כוכב לכת בשמיים. הבטתי למטה, על המרחב הגדול הזה, המת.
אישה זקנה יצאה אף היא מהבלוק, נשענת על קב. היא התקשתה מאוד לכרוע. ראיתי אותה עושה את צרכיה כמעט בעמידה, מנופפת את הקב באוויר כמו דמות מחזון אחרית הימים, צללית על רקע הירח. במרחק מה משם עלו להבות גדולות מהארובות אל השמיים. זה היה לילה זך בספטמבר. המשרפות היו מלאות עד אפס מקום בחומר בעירה אנושי.
מבחינה הגיונית, איני יכולה לטפח עוד תקווה שאשרוד, אבל תחושה פנימית כלשהי, בלתי מודעת, מעוררת בי תקווה מנוגדת לכל הגיון".
(אודט אֶלִינַה, "בלי פרחים ובלי כתרים", תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת סמטאות, עמוד 53)
בניגוד למוות השורר במחנה ולחוויית הגירוש הטוטאלי מכל מעגלי החיים, דווקא החיבור המתרקם בין נפשהּ של אֶלִינַה למערכות השמים הגדולות והיקום כולהּ, מוציא אותה למרחב. הזיקה הזאת שמתעוררת בנפשהּ דוחפת אותה לזכור כי היא עצמה עודנה אזרחית היקום, הנוטלת חלק במעגליו. זהו, במידה רבה, רגע המאפשר לאֶלִינַה לרחוש, ולוּ לרגע, אמוּן מחודש בעולם; חוויה, המפיחה בה תקווה מחודשת ומחייה את נפשהּ.
אמנם, רגע אחד אחר כך, מראה הזקֵנה, העושה צרכיה בעמידה, תוך שהיא מנופפת בקב לעומת הירח, משיב את אֶלִינַה מן השמים אל הארץ ואל המחנה, שמתקני ההשמדה שבו פועלים במלוא הקיטור, במכניזם עיוור ואוטומטי, המכער את הודו והדרו של היקוּם, ומשיב את אֶלִינַה אל תחושות האיוּם והייאוש. יחד עם זאת, דווקא משעה שנפשה יצאה למרחב, וטעמה מחדש את טעם היקוּם והיותה נדבך ממנו - מתעוררת בה תקווה מחודשת לחיוֹת, אף שהיא מנוגדת לכל הגיון.