אניית המשא הבריטית ׳ארינפורה׳ / צילום: http://www.merchantnavyofficers.com/Troopships
ב־30 באפריל 1941, בעיצומה של השנה השנייה של מלחמת העולם השנייה, עיתוני הארץ פרסמו את ההודעה היומית מאת המפקדה הבריטית העליונה במזרח התיכון.
ארבע זירות מלחמה הוזכרו, הראשונה הייתה יוון. שתי מילים נמסרו ביובש מצמרר: "נסיגתנו נמשכת". הן היו מצמררות גם מפני מה שהשתמע מהן, כניסה נאצית ממשמשת ובאה אל מזרח הים התיכון, וגם מפני שבחיל המשלוח הבריטי ביוון שירתו 2,200 מתנדבים יהודיים מארץ ישראל. השואה עדיין לא התחילה, לפחות לא במובן של רצח המונים.
הידיעה המרה הייתה אפוא הפעם הראשונה שהמלחמה נגעה במישרין ביהודי הארץ. כמעט 1,500 מן החיילים הארצישראליים נפלו בשבי הגרמנים. השתרר חשש שהם יירצחו. יידרשו חודשים אחדים כדי שהפחד יופג במקצת לרגל קבלת מכתבים מן השבויים באמצעות הצלב האדום. הרוב הגדול של שבויי יוון נשארו בחיים.
הים התיכון אומנם נעשה זירה מרכזית של המלחמה. לאורך חופיו עמדו לשרת אלפי מתנדבים יהודיים מן הארץ. בו יתחולל האסון הצבאי הגדול ביותר בתולדות מלחמות ישראל. לפני 80 שנה, באחד במאי 1943, מפציצים גרמניים טיבעו אוניית משא בריטית סמוך לחופי לוב.
שמה היה ארינפורה (Erinpura). היא הייתה עמוסה מתנדבים מכל חלקי האימפריה. חצי ויותר היו אפריקאים משבט הבסוטו, באפריקה הדרומית. 140 מתנדבים יהודיים מארץ ישראל טבעו, פי שניים ממתי הצוללת אח"י דקר (1968), פי שלושה ממתי אח"י אילת (1967). המספרים ניתנים כאן כמובן רק לצורך פרספקטיבה, לא כדי לגמד את קורבנן של משפחות הנופלים. היו אסונות ימיים גדולים יותר, כמו אוניות המעפילים פאטריה וסלבדור (1940), שנספו בהן כמעט 500 בני אדם, אבל הן לא היו קשורות בפעולות צבאיות.
הגנרל הבריטי פחד מפני יהודים חמושים
בשעה שפרצה מלחמת העולם ישבו בארץ כ־450 אלף יהודים (וקצת יותר ממיליון ערבים). אומנם איבתם של הבריטים למפעל הציוני התחילה להתחוור, אבל היהודים היו להוטים להתגייס למלחמתם בהיטלר. הם עתרו אל הקבינט בלונדון ואל הגנרלים ששכנו בארץ. לונדון נמנעה מלהתחייב, אבל לא דחתה על הסף. הגנרלים בארץ ובמצרים, לעומת זאת, התנגדו.
יומיים לפני שפרצה המלחמה, שני נציגים של הנהלת הסוכנות, דב יוסף ודב הוז, סרו אל משרדו של גנרל בארקר, המפקד הבריטי העליון בארץ ישראל. הם ביקשו את הסכמתו לכינון כוח יהודי לוחם של 3,600 איש, או שלושה גדודים, כדי להשתתף בהגנת הארץ.
אילו נעניתי לכם, אמר הגנרל, הייתי צריך להשתמש במגויסים היהודיים כדי לדכא מרד ערבי שיפרוץ ללא ספק אם יוקם הכוח. ואו אז, בריטניה תעמוד בשלוש מלחמות בעת ובעונה אחת: מלחמת העולם נגד היטלר, מלחמה נגד ערביי הארצות השכנות, ומלחמה נגד ערביי הארץ. "רבותיי", אמר בארקר לשליחים היהודיים, "שלוש מלחמות הן יותר מדיי בשבילי".
השבועות הראשונים של המלחמה הניבו התעוררות המונים בארץ. 85 אלף גברים ו־50 אלף נשים נרשמו לשירות. הבריטים נבהלו. הם שאלו בקול רם מה יקרה אם הם יקימו כוח יהודי כה גדול, ויחמשו אותו. מי מבטיח שהיהודים החמושים לא יפנו את רוביהם נגד הבריטים לאחר המלחמה?
כאשר הפלמ"ח ניסה לאמן גרעין של 90 קצינים, הוא נאלץ לשחק מחבואים עם משטרת המנדט. 43 מהצוערים נעצרו, הועמדו למשפט, ונידונו לתקופות מאסר כה ארוכות, שהמטה הכללי הקיסרי בלונדון חשב אותן לאבסורדיות. הם שוחררו כעבור שנה וחצי.
לא לוחמים, אלא "חוטבי עצים ושואבי מים"
מנהיגי היישוב רצו לתעל את רגשי ההתנדבות של היישוב לשם יצירת כוח יהודי מאורגן, שיצטרף רשמית אל בעלות הברית תחת שם ודגל. ומכל מקום הם רצו שהמגויסים היהודיים ישרתו על אדמת ארץ ישראל. הבריטים הציעו לגייס יהודים לגדודים מעורבים עם ערבים, ולשלוח אותם למשימות סיוע בחזית המערבית, לאורך גבול גרמניה־צרפת, שבו שרר עדיין שקט מוחלט. מנהיגי היישוב עיקמו את חוטמם. הבריטים ייעדו את "הילידים" לעשות מלאכת "חוטבי עצים ושואבי מים", לא להילחם.
יחידים התגייסו, בעיקר תומכי המפלגה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי. הם החשיבו את עצם השירות, וקיוו שנוכחותם תעניק תנופה לגיוס רחב יותר. הם נשלחו לגבול הגרמני, לחפור שוחות ולתחזק ציוד, אך עד מהרה המלחמה תפסה אותם. הם נקראו למלא תפקיד חיוני בהגנת עיר הנמל הצרפתית סאן מאלו, על תעלת לאמאנש. רובם הצליחו לחצות את התעלה אל הצד הבריטי, הוחזרו לארץ, ונשלחו אל "המדבר המערבי", בגבול בין מצרים ללוב.
החשש מפני התקפה גרמנית על ארץ ישראל גבר פלאים לאחר נפילת יוון. כותרת בעיתון הארץ, ב־4 ביוני 1941, הכריזה: "התכוננותו של היישוב לקראת המאורעות העלולים להתחולל בגבולות". ראשי הוועד הלאומי, שהיה הרשות היציגה של היישוב, כינסו מסיבת עיתונאים בתל אביב, כדי להציג את סיסמת הגיוס: "הבוז לבוגדים האזרחיים בינינו, לחזית!". הוועד עודד מפלגות משמאל ומימין להילחם בכל רמז של השתמטות. הצבא בריטי חש לעיראק, לדכא הפיכה פרו־נאצית. אחר כך הבריטים כבשו את סוריה ואת לבנון מידי משטר וישי של משתפי הפעולה הצרפתיים עם הנאצים. מתנדבים יהודיים השתתפו בשתי הפעולות. בעיראק נפל המפקד הראשון של האצ"ל, דויד רזיאל, שלבש את מדי הצבא הבריטי. בדרך אל פעולת קומנדו נועזת בחופי לבנון נעלמו 23 מתנדבים מארץ ישראל ("כ"ג יורדי הסירה").
החרדה שהולידה את "תוכנית הצפון"
תחילה רווח בארץ החשש שהגרמנים יבואו מצפון. החשש הזה התעצם לאחר פלישת היטלר לברית המועצות, ביוני 1941. צבא גרמני עטור ניצחון ברוסיה היה יכול לפרוץ דרך הקווקז וטורקיה, ולדהור דרומה.
הצבא הבריטי והיישוב עשו הכנות לקראת אפשרות כזאת. פרופ' יוחנן רטנר, אדריכל מחונן, קצין מנוסה שהיה זמן מה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הכין תוכנית מדוקדקת לנתק את נתיבי ההתקדמות המשוערים של הגרמנים דרך הרי הטאורוס בדרום טורקיה. הגרמנים לא הצליחו לכבוש את הקווקז, והשער הצפוני לא נפתח. אבל השער הדרומי עמד להיפתח. היישוב התנסה ב"200 ימי חרדה", כאשר הגנרל הגרמני המהולל, ארווין רומל הנהיג את הטנקים שלו לעבר גבול מצרים, בקיץ 1942. ביום הראשון של הקיץ הוכרזה "התגייסות כללית של היישוב", שכללה "חובת שירות לאומי לבני 17־45 שנה". ההודעה הרשמית של הוועד הלאומי הטעימה את "אימת הסכנה הנשקפת לארץ".
צו גיוס הוצא ל"כל הגברים בני 20־31, הרווקים והנשואים שאין להם ילדים". גילאי 20־45, גברים כנשים נקראו להתנדב. "נשים בנות 30־20, הרווקות והנשואות שאין להן ילדים, נדרשות במיוחד להתנדב לצבא". נקל לשער איזה רושם הקריאה חסרת התקדים עשתה.
יום אחד אחריה באה הידיעה המחרידה, שרומל כבש את עיר הנמל טוברוק במזרח לוב. הדרך למצרים נפרצה. הילת המנצחים שנקשרה ברומל שכנעה רבים, שבתוך ימים אחדים הוא ישכשך את רגליו בתעלת סואץ. שלושה ימים אחר כך הכריזה הכותרת הראשית בהארץ: "נפתחת המערכה על גבולה של מצרים". בעמוד הראשון הופיעה כותרת נוספת: "לצבא וליחידות מגן בתוך הארץ! נתבע היישוב כולו לתת את טובי בניו".
בחדרי חדרים נידונה "תוכנית הצפון", להתנגד לכיבוש הנאצי של ארץ ישראל ממעוזים בכרמל ובהרי שומרון והגליל. ויכוחים כמוסים התנהלו אם מוטב לכוח היהודי הלוחם לסגת עם הבריטים מזרחה, לעיראק, אולי להודו, כדי להילחם בקרב הבא - או להתאבד על פסגת מצדה חדשה. לפני 20 שנה, שני היסטוריונים גרמניים טענו כי הם מצאו מסמכים המוכיחים שהאס.אס התכונן לקראת החלת הפתרון הסופי על יהודי ארץ ישראל.
היא צללה בתוך ארבע דקות
רומל נבלם לבסוף במקום הנקרא אל עלמיין, בצד המצרי של גבול לוב. בימי החרדה הורכבו יחידות לרוב, כולל יחידת התובלה מס' 462.
ב־26 באפריל 1943, בנמל אלכסנדריה של מצרים, 334 לוחמיה עלו על ספינת המשא "ארינפורה", בדרך אל האי מלטה. אחד מהם, י. פורמן, שהועבר ברגע האחרון סיפר לימים בעיתון "דבר": "הים היה שקט והשמיים היו בהירים בשלושת הימים הראשונים להפלגה. ואז, ב־31 באפריל לפנות ערב, כשבחורים ישראלים ישבו על הסיפון ושרו משירי אחד במאי, החל מטוס גרמני חג מעליהם ומצלם צילומים […] זמן לא רב עבר, וכ־12 מטוסים גרמניים החלו להפציץ את השיירה. 'ארינפורה' נפגעה בטורפדו בבטן האנייה ובפצצה על הסיפון. תוך ארבע דקות צללה האונייה תהומה".
"הכרתי את רוב הבחורים", כתב פורמן. "בני דגניה ועין חרוד, אנשי תל אביב, ירושלים וחיפה. אנשי עמל מהעיר ומהכפר, תלמידי תיכון ומורים, מבוגרים שהשאירו אישה ויתומים, וצעירים שלא ידעו חיים מה הם". הוא לא הזכיר כי חלק מהם היו פליטים מגרמניה הנאצית. כולם עמדו להשתתף בנחיתת בעלות הברית בסיציליה.
"כל השטים הם סוללי דרכה של המדינה"
גלעד הוקם לזכר נופלי "ארינפורה" בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. משפחות הנופלים והניצולים היו עולות לגלעד שנה אחר שנה. בטקס האזכרה בשנה ה־25 דיבר שר התחבורה משה כרמל, מעצורי הפלמ"ח המוזכרים למעלה, שהושלכו לכלא בעוון הכשרת קצינים לכוח לוחם. הוא היה אלוף פיקוד הצפון הראשון, שהנהיג את צה"ל לכיבוש הגליל. כרמל השווה את טביעת "ארינפורה" עם אסונות "אילת", "דקר" ו"השלושה". "הגיעו אלינו ידיעות על מעשי גבורה שקשה למצוא דוגמתם", אמר, "כל השטים על פני הימים, הם סוללי דרכה של המדינה".
אני מרשה לעצמי להוסיף, שאחד מניצולי "ארינפורה" היה דודי, אשר שיפמן, שאיבד בה את רגלו. אחד המתנדבים שנפלו בשבי הגרמנים ביוון היה דודי יעקב קרסנינסקי־קרני. אבי אלימלך לחם במשך שלוש שנים במדבר המערבי ובאיטליה. הוא היה לוקח אותי בילדותי אל פגישות המחזור של ותיקי המלחמה ההיא. הוא עצמו לחם בשתי מלחמות נוספות, ב־1948 וב־1967. לא היה שום דבר יוצא דופן בצירוף האחים והגיסים. בני בלי שם היו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים, והם אפילו לא ידעו שהם כאלה.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר