אלברטו ג'קומטי מפסל, 1966-1960 / צילום: הרברט מאטר | הדפסת כסף ג'לטינית, 35.4×28.9 ס''מ אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות, מתנת וירג'יניה והרברט לאסט, גריניץ', קונטיקט, באמצעות ידידי מוזיאון תל אביב לאמנות בארה''ב, 2004 | © הרברט מאטר
לאחר שלוש שנות שיפוץ, בחודש הבא ייפתח שוב לקהל הרחב ביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב, הממוקם בפינת הרחובות דיזינגוף־תרס"ט (בגב של תיאטרון הבימה והיכל התרבות). אלא שמלבד העובדה שהחלל ישנה פניו הוא גם יתהדר בשם המחודש ביתן איל עופר. המהלך אמנם עורר ביקורת בטענה להעלמת נשים מהמרחב הציבורי, לאחר שקרן רובינשטיין תמכה כלכלית במוזיאון יותר מ־60 שנה, ואף הוגשה עתירה בנושא שעוד נידונה בבית המשפט - אבל תרומה של 5 מיליון דולר מצד עופר לצורך שיפוצו הכריעה את הכף.
חוגי האמנות המקומית קיווה שאת ההשקה הקרבה תלווה תערוכה ישראלית מונומנטלית, כמתבקש ממקום ששימש מאז הקמתו ב־1959 כבית קבע לאמנות ישראלית. אך למרבה ההפתעה, את קירות המבנה החדש יעטר ניחוח בינלאומי־יוקרתי בהפקה שמוערכת ב־5-10 מיליון שקל. האמן הנבחר לשם כך הוא הצייר והפסל השוויצרי אלברטו ג'קומטי, מהאמנים הידועים והחשובים של המאה ה־20.
● עו"ד חודק בראיון בלעדי: "לא קונה שאומרים לי 'סמוך עליי, לא תהיה דיקטטורה'" | ראיון
● 99% מפרויקטי הענק נכשלים. הפתרון מתחיל בלגו
"זו לא הפעם הראשונה שחונכים מוזיאון עם תערוכה מיצירותיו. זה קרה במרוקו, בדוחא, וזה יקרה בעוד מקומות בעתיד", מסבירה קתרין גריינה, חוקרת והיסטוריונית של אמנות, אחת האוצרות הבכירות לשעבר במוזיאון פומפידו בפריז ומנהלת קרן ג'קומטי, המנהלת את עזבונו.
"המטרה של הקרן היא לחשוף את היצירה של ג'קומטי - גם במדינות שהוא לא מוכר בהן וגם במדינות שבהן הוא מוכר, אבל יש דורות חדשים של שוחרי אמנות".
ובאמת, ג'קומטי הוא אולי בין האמנים המוערכים היום בעולם, ועבודותיו נמכרים במאות מיליוני דולרים. אבל לא תמיד זה היה כך.
מי שהחל ליצור בשנות העשרים בפריז, זכה להכרה בינלאומית כ־20 שנה לאחר מכן, עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, אז הגיעו יצירותיו למוזיאונים וגלריות באירופה ובארה"ב והפכו מבוקשות בידי אספני אמנות. אלא שאת מה שקרה 40 שנה אחרי מותו לא ניתן היה לצפות.
בשנת 1966 הלך לעולמו ג'קומטי לאחר שלקה במחלת לב וברונכיט כרונית. עבודותיו נמכרו היטב בחייו וגם לאחר מותו כאמור, אבל ב־15 השנים האחרונות רשם האמן המוערך קפיצה נחשונית.
על פי מאגר המחירים של ארטנט, אתר המסקר את שוקי האמנות הבינלאומיים, בשנת 2008 נקנה בכריסטי'ס בניו יורק פסל הברונזה שיצר, Grande femme debout II, בגובה 2.74 מטר, ב־27.4 מיליון דולר. עד אותה השנה זה היה המחיר הגבוה ביותר שבו נמכר פסל של ג'קומטי.
ב־2010 חלה תפנית כשהוא הפך לפסל הראשון והיחיד עד כה שחצה את רף 100 מיליון הדולר במכירה פומבית, כשהפסל שלו L’homme qui marche מ־1960 נמכר בסותבי'ס בלונדון ב־104 מיליון דולר.
ב־2015, במכירה פומבית בכריסטי'ס בניו יורק, רכש סטיב כהן, בעלי קרן הגידור האמריקאית פוינט 72, פסל בגובה 1.8 מטרים בשם L’homme au doigt 1947 ב־141 מיליון דולר.
לפני שלוש שנים הפסל Grande femme I (בגובה 2.76 מטר, 1966) הוצע למכירה בסותבי'ס בניו יורק ב־90 מיליון דולר. זהות הקונה והמחיר הסופי טרם נחשפו.
"ערכו של ג'קומטי כל כך גבוה היום שלקרן אין יכולת לרכוש עבודות חדשות לאוסף, אלא רק לשמור על מה שכלול בו כרגע", מסבירה גריינה.
"היה אמן מוכר, אבל לא עשיר"
מה הפך את ג'קומטי לאחד האמנים המוכרים ביותר בכל הזמנים? מבלי להפחית דבר מהכישרון הייחודי מאוד שלו, נדמה שהיצירות שלו פשוט הגיעו לידיים הנכונות.
"לג'קומטי ולאשתו לא היו ילדים, מספרת גריינה. "אנט, אלמנתו, החליטה להקים קרן אחרי מותו. בצרפת המדינה מחליטה על הקמת מוזיאונים ואז מממנת אותם, וכשאנט רצתה להקים את הקרן זה היה כל כך מורכב, היו המון ויכוחים ועניינים בירוקרטיים. עוד דבר שהקשה עליה הוא שלא היה לה הרבה כסף, והיא לא יכלה לרכוש חלל. ג'קומטי היה אמן מוכר במותו, אבל בטח לא עשיר".
בשנת 2014 נכנסה לתמונה גריינה, כשהחלה לנהל את הקרן. היא הגיעה לשם בעקבות עבודתה במרכז פומפידו, שבמסגרתה אצרה במשך 20 שנה תערוכות בולטות בצרפת ובעולם של אמנים בכירים, כמו כריסטיאן בולטנסקי, מאוריציו קטלן ואנט מסאז'ה.
"במוזיאון עסקתי רבות בתסיסה התרבותית של פריז בתחילת המאה העשרים, תסיסה שמקורה באמנים שהגיעו אליה, כל אחד עם האוצר התרבותי שלו. אלברטו ג'קומטי הוא אחד מהם.
"כשנכנסתי לתפקידי הקרן הייתה ממוקדת בשימור העבודות ובמלחמה בזיופים. זה היה ארגון סגור מאוד, שעסק בסוגיות פנימיות. אני באתי עם רקע אוצרותי. ראיתי את האוסף שאנט הורישה, כ־10,000 פריטים, אוסף יוצא דופן - גם בכמות וגם באיכות העבודות. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להישאר במחשכים.
"הצעתי שנקנה מקום תצוגה קטן בפריז, שיהיה מרכז הפעילות של הקרן. קראנו לו מכון ג'קומטי והצגנו בו תערוכות. נוסף על כך, יצרנו שיתופי פעולה והשאלנו יצירות לתערוכות. לאט לאט ביססנו את הקהל שלנו, נהיינו מוכרים, וקיבלנו תמיכה כי הוכחנו שאנחנו מסוגלים לעשות דברים".
מלבד הפצת עבודותיו הפכה הקרן לכתובת מוסכמת שמאשרת את מקוריותן ("אין לנו שום מילה בנוגע למחירי העבודות") ולהשלמת קטלוג רזונה, הכולל את כל היצירות של אמן במהלך כל שנות עבודתו ומשמש כמקור המידע החשוב ביותר לעבודותיו.
מאיפה המימון?
"אין לנו מימון ממשלתי, כי אין הכרה בקרנות פרטיות. הקרן שלנו היא בין הבודדות שיש לה מקום תצוגה וצוות חוקרים. זה קורה רק אם האמן עשיר במותו, וזה קרה לכמה אמנים עכשוויים, אבל במקרה של אמנים מודרניים זה כמעט אף פעם לא המצב. אנחנו מרוויחים מזכויות יוצרים, ממכירת חפצים נלווים, גלויות וכאלה, מכרטיסים של המכון ומתרומות".
סדרה נדירה שתוצג בתל אביב
אלברטו ג'קומטי (Alberto Giacometti) נולד ב־1901 בעיירה שוויצרית קטנה בשם בורגונובו, הבכור מבין ארבעת ילדיו של ג'ובאני ג'קומטי, צייר פוסט־אימפרסיוניסטי ידוע. עם סיום לימודיו הוא עבר לז'נבה כדי ללמוד בבית ספר לאמנויות.
בגיל 21 הוא עבר לפריז, שם למד פיסול בהנחיית אנטואן בורדל, שהיה עוזרו של הפסל הצרפתי הנודע אוגוסט רודן. עד מהרה הוא השתלב בחוגי האמנות בעיר, בפרט בקרב אמני התנועה הסוראליסטית, בהם חואן מירו, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, בלטוס ואנדרה ברטון, וחבר לסופרים ואנשי רוח דוגמת סמואל בקט, ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר.
מאמצע שנות השלושים התמקד ג'קומטי בפיסול הראש האנושי. אחר כך החל ליצור באופן חדש וייחודי פסלי אדם דקיקים ומאורכים, שהפכו ליצירות המזוהות עמו.
בימי מלחמת העולם השנייה חי ג'קומטי בז'נבה, שם הכיר את אשתו אנט ארם, מזכירה בצלב האדום, שהפכה בהמשך גם למודליסטית שלו. עם סיום המלחמה הם שבו לפריז. מתקופה זו ואילך הציג זכה בהכרה בינלאומית.
מה ייחודי באמנות שלו?
"הוא השיל מעבודותיו כל מה שקשור לאנקדוטות או להיסטוריה, כל פרט מזהה או סימן של תקופה. הוא שאל את עצמו מה הנושא שתמיד העסיק את בני האדם, הייצוג שלהם עצמם. בעיניו, הדמות האנושית מעוררת הזדהות, ולכן הוא אימץ את זה כנושא היחידי כמעט. אנחנו לא מבינים באמת את ההקשר שבו נוצרה האמנות המצרית למשל, אבל היא עדיין מדברת אלינו. זה מה שהוא ניסה לעשות".
הוא יצר עבודות בעלות אופי פוליטי?
"הוא היה קומוניסט נלהב, למרות שמעולם לא נרשם כחבר מפלגה. בניגוד לאמנים אחרים בני תקופתו, הוא לא יצר אמנות מגויסת או דימויים פוליטיים תקופתיים. אין לזה זכר ביצירותיו. אי אפשר לקטלג את הדמויות שלו בשום קטגוריה: מגדר, גיל, מעמד, מוצא אתני, שיוך פוליטי או כלכלי. זו אחת הסיבות שהוא אמן אהוד מאוד, אפשר לגשת אליהן ללא שום תיוג. הן אנושיות ואוניברסליות, ומשום כך הן חוצות דורות, קהלים, שפות ותרבויות".
במה תהיה שונה התערוכה בתל אביב מאלה שהוצגו בעולם?
"אנחנו לא מציגים את אותה התערוכה בכל מקום, אלא מנסים להתאים את התוכן לקהל הייעודי. הסינים, למשל, רצו הקשר, אז בתערוכה בשנגחאי שילבנו המון צילומים ומסמכים, כדי שיכירו את התקופה ולא רק את ג'קומטי. תל אביב, בדומה לפריז, היא עיר מערבית עם ידע וגישה לאמנות מודרנית, כך שזה לא נדרש.
"האוצרים, הוגו דניאל מקרן ג'קומטי ורונילי לוסטיג שטינמץ ממוזיאון תל אביב, החליטו להתמקד בדמות האנושית בעבודותיו של ג'קומטי. אנחנו נציג יצירות נהדרות מהתקופה הסוראליסטית שלו, לצד פסלים צבועים, שהם דבר נדיר אצלו, וסדרת פסלים שהוא עשה בזמן מלחמת העולם השנייה שאנחנו לא מציגים כמעט".