איך נולד דגל ישראל, ומה החזיר אותו לקונצנזוס
איך דגל נולד? לפחות במקרה של ישראל, בוודאי לא תופתעו לשמוע, לא היה מדובר בהליך סדור ומאורגן. הדגל שלנו - שעל הייחודיות שלו נעמוד בהמשך - כולל כידוע שני פסים כחולים, ובמרכזו מגן דוד. את מקור הפסים הכחולים נוהגים לייחס לסופר האוסטרי לודוויג אוגוסט פרנקל שבשיר "צבעי ארץ יהודה", שפורסם ב־1864, כתב: "צבעי הארץ האהובה הם / תכלת־לבן הם גבולות יהודה" (בחלק אחר בשיר מוזכרת הזיקה לפתיל התכלת בבגדי הכהן הגדול ול"פסי תכלת רחבים" ב"שולי הגלימה הלבנה").
מקור המגן דוד הוא מפתיע יותר. ברשומה בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית מספרת שרון כהן כי השימוש בכוכב המשושה - צורתו של המגן דוד - החל הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן. במקור, כך מתברר, מדובר בסמל שהופיע כבר לפני מאות שנים בתרבויות המזרח הרחוק (ואלה משתמשות בו עד היום) ובהמשך ניתן למצוא שימוש בו גם בקרב עובדי אלילים פגאניים, באסלאם ואפילו בנצרות (שם הוא שימש בעיקר כעיטור).
אז איך הוא הגיע ליהדות? האזכור הראשון של המונח "מגן הדוד" בהקשר היהודי הוא בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל אלא ככינוי לאל ("ברוך אתה ה' מגן דוד"). מקור השם עצמו הוא ככל הנראה באגדה לפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך. כסמל יהודי מובהק אנחנו נתקלים בו רק באמצע המאה ה־14, כאשר הקיסר קארל הרביעי העניק ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל. אלה בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים, ומשם התפשט השימוש הרשמי במגן דוד כסמל יהודי.
עם ניצני הציונות החלו שני המוטיבים הללו, הפסים הכחולים והמגן דוד, לקנות להם מקום כסמלים בקרב אנשי התנועה. מי היה הראשון? בקיץ 1885, בחגיגות שנערכו בראשון לציון, פרשו ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ, מראשוני החלוצים של תנועת ביל"ו, יריעת בד וציירו עליה דגל עם שני פסים בכל צד ומגן דוד במרכז. כמה שנים מאוחר יותר, בינואר 1891, התכנסה ואדי חנין - היא נס ציונה של היום - לחגיגות משלה, ושם, על פי העדויות, הציג מיכאל הלפרין, ממקימי המושבה, דגל לבן שלאורכו שני פסים כחולים ובמרכזו מגן דוד כחול. הקהל הגיב בתשואות "יחי הדגל העברי!", ונס ציונה מיצבה את עצמה כמועמדת נוספת לתואר הראשונה שבה הוצג הדגל.
כך או כך, בקונגרס הציוני הראשון בבזל, בשנת 1897, התקבל הדגל שאנחנו מכירים באופן רשמי כדגלה של התנועה הציונית. הוא עשה זאת לאחר שגבר, בין היתר, על הצעתו של בנימין זאב הרצל, שרצה שהדגל יכלול שבעה כוכבי זהב (סמל לשבע שעות עבודה ביום) ורקע לבן (סמל לחיים החדשים של ישראל). אגב, לאחר קום המדינה עלה הרעיון לבחור לה דגל שונה מדגלה של התנועה הציונית, והציבור אף נקרא לשלוח הצעות לדגל חדש, אך לבסוף התהליך נעצר.
מבחן גן הילדים
רמזנו קודם שדגל ישראל כולל כל מיני אלמנטים ייחודיים ביחס למקביליו מהעולם. במה מדובר? עודד דויטש, בעל הבלוג "הדגלן" (הוא כותב בו יחד עם שותפו שי שמש) שמוקדש כולו לדגלים ולמאפייניהם, עזר לנו לשים את האצבע על כמה נקודות מעניינות.
ראשית, הוא אומר, "אחד העקרונות הבסיסיים ביותר שחשובים לדגל הוא שהוא יהיה פשוט לזיהוי". בדגלי אירופה, למשל, שמאוד דומים זה לזה, העיקרון הזה לא נשמר. רק מעטים יוכלו להבדיל בין דגל הולנד לדגל רוסיה, ששניהם כוללים שלושה פסים בצבעים כחול, אדום ולבן כשרק סדר הצבעים שונה. תופעה דומה ניתן למצוא בדגלים של רבות ממדינות ערב.
לעומת זאת, דגל ישראל, אומר דויטש, מצטיין בכך שהוא מובחן וקל מאוד לזהות אותו. מצד שני, הוא כן מצליח לשמור על פשטות, עניין שגם הוא לא תמיד מובן מאליו. "אנחנו קוראים לזה 'מבחן גן הילדים'", הוא אומר. "האם ילד בגן יכול לצייר את הדגל? להבדיל מהדגל האמריקאי, למשל, שהוא מסובך מאוד לציור, האלמנטים שיש בדגל ישראל הם פשוטים מאוד, כך שילד יכול לצייר אותם ללא קושי".
מה עוד? חלק מהייחודיות של הדגל מתחברת היטב למה שמכנים לעיתים הפרטאץ' הישראלי. "כולם יודעים שצבע הדגל הוא כחול", אומר דויטש, "אבל בכלל לא ידוע באיזה סוג של כחול מדובר". בהכרזה של מועצת המדינה הזמנית מאוקטובר 1948 על דגל המדינה נקבע רק שהצבע יהיה "תכלת כהה" וגם בחוק הדגל אין התייחסות לצבע המדויק. לדבריו, ב־1950 אפילו התכנסה ועדה בשם "ועדת המשנה לקביעת טיב הכחול של דגל המדינה", כדי לנסות לפתור את הסוגיה אחת ולתמיד, אבל בפועל גם היא כשלה בכך. "חוסר הוודאות הזה בנוגע לצבע הוא עניין ממש חריג, כי ברוב מדינות העולם מדובר ממש ב'מדע מדויק'", אומר דויטש, "בפועל, השוק הזה נותר 'פרוץ' וכל יצרן דגלים עושה מה שהוא רוצה".
והנה עוד קצת פרטאץ'. כמעט כולם מכירים את התמונה הידועה מהכרזת העצמאות בה ניצב בן גוריון במרכז הבמה, כשמעליו תמונתו של הרצל ומשני צדדיו פרוש דגל ישראל לאורכו (ראו מימין). מה שלא רבים יודעים הוא שהדגלים שהוצגו באירוע הם למעשה "לא חוקיים" לפי הכללים שנקבעו רק כמה חודשים מאוחר יותר. בחוק הדגל מוסבר שבסיסי המשולשים של המגן דוד צריכים להיות "מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל", כך שקודקודיו צריכים לפנות אל הפסים. בדגל שהוצג בטקס ההיסטורי המגן דוד לא הוצב כנדרש, והקודקודים שלו פונים דווקא למעלה ולמטה.
שובו של הדגל
אז המדינה הוקמה והדגל הפך לעובדה מוגמרת. מה קרה בהמשך? "בשני העשורים הראשונים של המדינה, הדגל תפס מקום של כבוד בהוויה הציבורית והפרטית כאחד", אומר פרופ' שלום צבר, חוקר אמנות יהודית ופולקלור מהאוניברסיטה העברית. לדבריו, השיא הגיע אחרי מלחמת ששת הימים, אז ראינו "הופעה מאסיבית של דגלים בבתים פרטיים" ובבתי עסק אפשר היה אפילו לראות דגלים של יחידות שונות בצבא ותמונות של מפקדים בכירים.
"השבר של מלחמת יום הכיפורים", הוא אומר, "שינה את המגמה הזו", ובהמשך, "בהדרגה, הנפת הדגלים הפכה להיות מזוהה יותר עם הימין ועם תפיסות לאום מסורתיות יותר. כך, למשל, הסמל של מפלגת 'התחיה', מפלגת ימין שפעלה בעיקר בשנות השמונים, כולל איש צעיר שמניף את דגל ישראל". בדומה לכך, לדגלי ישראל יש תפקיד מרכזי ב"מצעד הדגלים" או "ריקוד דגלים", שמתקיים מדי שנה ביום ירושלים ועם השנים הפך למזוהה עם הימין והציונות הדתית.
"במובן זה", אומר פרופ' צבר, "המחאות נגד הרפורמה מסמנות תפנית מעניינת. כעת, מחנות פוליטיים שלא נהגו להניף את הדגל, וציבורים שבאופן מסורתי תפסו את השימוש הנרחב בדגל כאקט לאומני, החלו לעשות בו שימוש". כך, במידה מסוימת, דווקא המחלוקת הקשה סביב התוכנית המשפטית, והפילוג העמוק שהיא הביאה איתה, "הפכה את הדגל למקור לגאווה לאומית ולגורם מאחד".
לקריאה נוספת: