הפגנות נגד הרפורמה המשפטית / צילום: Reuters, Gili Yaari
דגל ישראל נמצא לאחרונה בכל מקום. מתנגדי הרפורמה המשפטית נושאים אותו בגאווה במחאות המוניות, ובמקביל גם תומכי הרפורמה מסרבים לאפשר לצד השני לנכס את הדגל לעצמם. יום העצמאות, השיא העונתי המוכר להופעת דגלי ישראל במרחב הציבורי, צפוי להיות חגיגה יוצאת דופן של כחול־לבן. אלא שבאופן אירוני, הסמל הלאומי של ישראל לרוב אינו מיוצר בארץ. כמו בכל תעשיית הטקסטיל הישראלית, שבעבר צמחה בעיקר בשל הגנות סחר ומכסים גבוהים, הייצור עבר רובו כולו למזרח. האם השנה הנוכחית, עם הביקוש הגדול לדגלים, תהיה שונה?
"לפני 40 שנה, דגלי ישראל ככלל יוצרו כאן", מספרת מיה הרשקוביץ, יו"ר איגוד תעשיית הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים. "כל נושא היבוא היה פחות מפותח, כי היו מכסים מאוד גבוהים על יבוא כל סוגי הבדים: בגדים, הלבשה וטקסטיל בכלל. המכסים על טקסטיל הוסרו בעשרות השנים האחרונות, כשהמהלך האחרון היה בשנת 2018".
הרשקוביץ מציינת כי "היום אפשר להביא דגלים מכל מקום, בעיקר מסין - וזה הכי זול. כוח־האדם בסין זול יותר, בעוד שהארנונה והתשלומים הנלווים שנדרשים כדי להחזיק מפעל בישראל הם גבוהים לעומת המחירים וההטבות שמקבלים בסין".
למעשה, מאז 2011 ועד היום, מחירי ההלבשה בישראל צנחו ב־44%, בין היתר בשל הורדת המכסים והפתיחה ליבוא. התמורות הללו כמובן לא השפיעו רק על הביגוד, אלא גם על מוצרי בד אחרים כמו דגלים, וביניהם כמובן דגל ישראל. אבל בזמן שהמחירים ירדו, במקביל גם הביקוש לדגלים צנח. לדברי עידן אלדד, מנכ"ל "פרסום 10" המייצרים דגלי ישראל במפעל בפתח תקווה, "בשנים האחרונות הייתה האטה בזיהוי עם הדגל, ובהתאם בביקוש".
אבל בשנה האחרונה התרחש אירוע דרמטי ששינה את המגמה: דגל ישראל הפך לסמל ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. בהתחלה כקונטרה לדגלי פלסטין שהופיעו בהפגנות הראשונות, ובהמשך כסמל מחאה בפני עצמו. מפגינים הביאו איתם כמות אדירה של דגלי ישראל, והביקוש זינק בהתאם.
"ייבאו חצי מיליון דגלים להפגנות, ובנוסף לקחו את כל המלאים שלנו", מספר ערה כדורי, מנכ"ל "כדורי דגלים וסמלים". כדורי מדגיש כי הם "מייצרים בין 100 ל־150 אלף דגלים בשנה רגילה, אבל השנה אנחנו מייצרים 180 אלף מסביב לשעון".
תחרות בין המחנות על מי "הכי ישראלי"
יום העצמאות, שהרשקוביץ מהתאחדות הטקסטיל מעידה שהוא "באופן טבעי שיא הביקוש לדגלים", משתלב הפעם עם הדיון על הרפורמה המשפטית. המשא־ומתן בין נציגי הקואליציה והאופוזיציה בעיצומו, ולקראת יום העצמאות נראה כי כל צד רוצה להראות שהוא הכי ישראלי - ותליית דגל ביום העצמאות היא ההזדמנות המושלמת לכך.
לדברי אלדד מ"פרסום 10", "עכשיו יש שיא רציני בשייכות לדגל, והוא מסמל עבור אנשים את זה שהם ישראלים. אנחנו צופים שיא מאוד גדול, שלמעשה כבר התחיל. כל מתנות העובדים לקראת העצמאות משתדלות להראות אחדות, ולכן יש הרבה דגלים. לא רק הדגל, אלא כל מוצר כחול־לבן".
לדבריו, דבר זה מביא להתחזקות ניכרת של הייצור בישראל: "לדעתי, השנה אנחנו מגיעים ל־20%־30% תוצרת ישראל, כי הביקוש מכריח להגדיל את הייצור המקומי. בשנים קודמות אלה היו אחוזים בודדים".
החוק שנועד להגן על התעשייה המקומית
אך באופן היסטורי, הביקוש לדגלי ישראל תוצרת הארץ לא נובע רק מהרפורמה, אלא גם ממדיניות ותיקה בהרבה. "חוק רכישת דגל המדינה מתוצרת הארץ", שעבר בכנסת בדצמבר 2010, קובע כי משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וגופים המחויבים בחובת מכרזים, מוכרחים לקנות אך ורק דגלי ישראל תוצרת ישראל.
כדורי מספר כי הוא היה מהמובילים לחקיקת החוק לפני יותר מעשור: "דרשתי שיחקקו את חוק הדגל. רציתי להקים מפעל בדרום כדי לפרנס את תושבי האזור. בסופו של דבר לא קיבלנו מספיק תקציבים, אז החלטנו לעבור לפתח תקווה".
הרשקוביץ אומרת כי החוק "לא רק בא להגן על מפעלי הטקסטיל, אלא ממקום פטריוטי, שאומר שדגל ישראל ייוצר בישראל".
הרוח החיה מאחורי הצעת החוק היו חברי הכנסת שלי יחימוביץ' (העבודה) ואופיר אקוניס (הליכוד). האחרון הכריז אז על "יום חג לתעשיית הכחול־לבן, וגם לכבוד הלאומי", וטען כי עד אישור החוק, תעשיית הטקסטיל המקומית נפגעה קשות: "התעשייה סבלה גם כך מקשיים רבים. יש כאן פגיעה בערכים חברתיים וציוניים, הנגרמת על־ידי כך שדגל ישראל, המתנוסס במקומות ציבוריים, מיוצר דווקא מחוץ לישראל, על־ידי פועלים המשתכרים שכר זעום".
לדברי יחימוביץ', המטרה הברורה של החוק הייתה הגנה על מפעלי הטקסטיל המקומיים: "החורבן שמתרחש בתעשיית הטקסטיל בישראל הוא לא חדש. אנחנו יודעים שהסגירה ההמונית של מפעלי הטקסטיל, בלי שיימצאו חלופות אחרות לעובדים בענף הזה, הביאה לאבטלה של עשרות אלפי אנשים. פתחנו את שערנו ליבוא חסר אבחנה יותר מכל מדינה אחרת. אנחנו כמחוקקים משתדלים לתקן את העיוות הזה וללכת בעקבות מדינות מתקדמות אחרות".
הבעיות מאחורי היוזמה הלאומית
כבר באותה העת, עומר מואב, כיום פרופסור באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת ווריק, היה אחד מהקולות שהביעו התנגדות לחוק, וסבר כי ההגנה על יצור מקומי היא חסרת היגיון. גם היום הוא מדגיש כי "המחקר הכלכלי מראה בצורה ברורה לחלוטין שהגנות בפני יבוא פוגעות ברווחת הציבור בגלל עליית יוקר המחיה ושימוש בזבזני בכספי ציבור".
לגבי ההגנה על מקומות תעסוקה, מואב אומר כי "בניגוד למיתוס המקובל, להעדפת תוצרת מקומית והגנה בפני יבוא אין השפעה מועילה על שוק העבודה. לא רק שחסמי יבוא לא מגדילים אבטלה, הם מחליפים משרות בשכר נמוך, בתחומים שבהם אין למשק הישראלי יתרון יחסי, במשרות בשכר גבוה יותר".
בעיניו, לא רק שהיבוא אינו פוגע במקומות עבודה, הוא מייצר כאלה דרך היצוא: "יש קשר הדוק בין היבוא והיצוא, וככל שמייבאים יותר גם מייצאים יותר, ולכן לא רק שרווחת הצרכנים עולה, גם הביקוש לעבודה עולה, ואיתו השכר הממוצע במשק".
בעיה נוספת בחוק היא כמובן העלות. להערכת הרשקוביץ, ייצור מקומי מייקר את המוצר ב־30% עד 40% יותר מאשר דגלים תוצרת סין, אותם רוב החנויות הפרטיות רוכשות.
מעבר לכך, מסתבר כי יש פרצה בחוק, מודה הרשקוביץ: "חברות הפקה יכולות לקנות דגלים מחו"ל, ומיקור חוץ (אאוטסורסינג) לחברות כאלה מאפשר לחלק מהגופים לעקוף את החוק".
בדיונים על החוק בכנסת ובוועדת הכלכלה האפשרות הזאת אפילו לא עלתה. דיון רחב התמקד בהגדרת "תוצרת ישראל" ובדרישה ל"שינוי מהותי" בתהליך הייצור, בעוד שהיכולת של רשויות מקומיות לעקוף את החוק על־ידי שימוש במיקור חוץ, לא עלתה על דעתם.
בכל מקרה, מסתבר כי גם הדגלים "תוצרת ישראל" אינם מיוצרים מההתחלה ועד הסוף בארץ. החוק דורש שלגבי הדגל "מחיר המרכיב הישראלי בו מהווה 35% לפחות ממחירו". זאת, בין היתר, משום שהבדים עליהם מודפסים הדגלים מגיעים מחו"ל. גם ב"פרסום 10" וגם ב"כדורי דגלים" מעידים כי הם מייבאים את הבדים שלהם מחו"ל, למשל מסין ומטורקיה. כך שבעוד הגזירה וההדפסה מתבצעים בארץ, הרי שגם במוצרים שמיוצרים בישראל - אין תחליף לסחר הבינלאומי.