אסטרו טלר, מנהל מעבדות גוגל X. נושא הרצאה על החשיבות שבכישלון / צילום: Associated Press, Jack Plunkett
בשנת 1928 ערך הרופא והמדען הסקוטי אלכסנדר פלמינג ניסוי שלשמו השתמש בצלחות פטרי. לפתע הוא הבחין בזיהום שלא אמור היה להתרחש, מעין עובש. הוא ראה שמושבות החיידקים בסביבת אותה פטרייה היו קטנות באופן יחסי מאלה המרוחקות ממנה. הממצא המקרי הזה הדליק אצלו נורה - וגרם לו להבין משהו על אותו חומר אנטי־בקטריאלי. הוא המשיך לחקור את תכונותיו של העובש כקוטל חיידקים וגילה בתוכו את הפניצילין, הלוא הוא האנטיביוטיקה של ימינו.
פלמינג סלל את הדרך לתרבות הגילוי המקרי של חוקרים רבים, אבל מתברר שעוד לפניו התגלו תופעות מדע משמעותיות ממש באותו האופן. בשנת 1896 נחשפה הרדיואקטיביות באקראי בידי הפיזיקאי אנרי בקרל, בעת שחקר את תופעת הזרחנות. מלחים שהשאיר במגירה על לוח צילום עטוף בנייר שחור השחירו אף שכלל לא נחשפו לאור השמש. התגלית הזאת סקרנה אותו, אז הוא החל לחקור אותה עם חוקרים נוספים, והממצאים שלהם גם זיכו אותם לימים גם בפרס נובל.
● רגילים להתמקד במטרה? נסו מדי פעם לשוטט ללא תכלית | סרנדיפיטי
● איך הגעתי לקנות פוסטינור בגיל 53, ולמה כבר עדיף ללדת | קניתי
● פיצוץ החללית של SpaceX לקח את הטירוף של מאסק עוד צעד קדימה | רעיון
כך גם הבסיס למכשיר המיקרוגל, שהשימוש בו נפוץ כל כך. המהנדס פרסי ספנסר, גאון אלקטרוניקה, עבד במעבדה עם גלי מיקרו, כשלפתע הרגיש משהו חם במכנסיו. להפתעתו חבילת השוקולד שהייתה שם נמסה לגמרי. זה גרם לו להעמיק ולחקור, ומשם נסללה הדרך להמצאה שמאפשרת לחמם היום אוכל באמצעות קרני חום כמעט בכל בית.
מה המשותף לכל אלה? כשאותם חוקרים הבינו שמשהו השתבש, הם לא הניחו לטעות לחלוף, והעמיקו בה מתוך סקרנות ואמונה שיש פה פוטנציאל לחשיפה חדשה. "המדע לא היה מתפתח אם כל הניסויים המדעיים היו מתפתחים בדיוק לפי הציפיות של החוקרים", כתבו תמי שם־טוב ומיכאל פאוסט בספרם "מטעויות לתגליות" שיצא לאחרונה לאור. אהרן קנטרוביץ מבחין בין שני המושגים הללו בספרו "מהאמבה ועד איינשטיין": המצאה דורשת מוח אנליטי שמוכוון לפתור בעיה במציאות; תגלית ביסודה מוח אינטואיטיבי וגמיש שגילה משהו והמשיך לחקור אותו.
לאחרונה נחשפתי לחבורת גוגל X - סיירת החדשנות של ענקית הטכנולוגיה. מדובר בחבורה מגוונת של מהנדסים, כימאים, סופרים, אנשי רוח ועוד, שבניגוד לכל אינסטינקט או נורמה, פועלת בסביבה שמעודדת טעויות. ממש ככה. ולא רק זה, על כל טעות מתקבל בונוס, על סגירת פרויקט אחרי חצי שנה או שנה מתקבל בונוס ממש גדול ואפילו מדבקת "רעיון לפח" (נייר מקומט שכזה) לשים על הלפטופ בגאווה.
מרחב לטעות, שגיאה או כישלון הוא מרחב ללמידה. אנחנו זוכרים איפה טעינו, והלמידה היא מיידית ונצרבת עמוק בתודעה. כשאנו ממוקדים בתהליך ולא בתוצאה, ונשפטים לא רק על הצלחה, אנחנו צומחים.
ארגונים שמקדשים את זה, ולעובדים בהם יש אומץ לקחת סיכונים, מעודדים חדשנות ויצירתיות. לעומת זאת, כשהחשש לטעות גדול, הוא משתק את העובדים. כאן כמובן גם נכנסת הדוגמה האישית של מנהלים והמשמעות של יצירת תרבות ארגונית מותאמת.
כשיש מרחב לטעות והיא נתפסת כהזדמנות שצריך לקבל ולחבק, יש מרחב גדול לגילויים טובים. כפי שאמר תומס אדיסון: "לא נכשלתי מעולם, רק גיליתי 10,000 דרכים שלא עובדות", או במילים אחרות - כישלון הוא פשוט תוצאה אחרת ממה שהתכוונתם לו.