איור: Shutterstock
'יורשים', דרמת המופת של רשת HBO, מבוססת ביותר מדמיון חולף על משפחת מרדוק ותאגיד פוקס. אימפריית מדיה עצומה באחזקה משפחתית, ובראשה פטריארך ציני ואכזר, שהמוצר המוכר ובמידה רבה גם המצליח ביותר שלה הוא חברת החדשות - פוקס ניוז. בסדרה, כמו במציאות, ווייסטאר - רויקו , אימפריית המדיה של משפחת רוי הבדיונית, מבססת את עיקר כוחה על רשת החדשות הלעומתית והפופוליסטית שלה - ATN. באחד מפרקי העונה הרביעית והאחרונה פונה משקיע הייטק מצליח בשם לוקאס מתסון לאחים קנדל ורומן רוי, וטוען: "אני לא חושב שחדשות לזקנים זועמים זה דבר שעובד". ובכן, המציאות של פוקס מוכיחה את ההפך. כבר שנים ארוכות שפוקס ניוז מובילה את טבלאות הרייטינג של רשתות הכבלים בארה"ב, ובשנים האחרונות היהלום שבכתר הנוצץ שלה היה טאקר קרלסון. האיש שאותו פיטרה בהפתעה גמורה ב-24 באפריל השנה.
הקו החדשותי של פוקס ניוז היה מאז ומעולם תולדה של החלטה אסטרטגית - ניהולית. רופרט מרדוק תמיד האמין שתקשורת בוטה, קונספירטיבית ומהדהדת זעם ותחושות קיפוח - היא הגביע הקדוש. אלא שקו כזה דורש פרזנטורים כריזמטיים מספיק שיוכלו לכבוש את ההמונים, להשאיר אותם עם רצון לעוד, לשכנע אותם שהשדים בראש שלהם אינם נחלתם הבלעדית. ייתכן שזה נשמע מוזר, אבל פרסונות כאלה לא קיימות בשפע; מי כמו פוקס ניוז יודעת, שכן הכוכב של הרשת לפני קרלסון, ביל או'ריילי, נחשב גם הוא לבלתי פגיע. במשך 16 שנים הייתה 'The O'Reilly Factor' התוכנית הנצפית ביותר ברשת, כשהמנחה שלה מזין את הכעסים של צופיו על מהגרים, אלימות של שחורים, תרבות הפוליטיקלי קורקט ועוד. החשיפה ב-2017 שאו'ריילי עלה לרשת כ-13 מיליון דולר בעס קאות טיעון שנסגרו עם נשים שהטריד, הפכה אותו לרעיל מדי אפילו עבור המרדוקים.
טאקר קרלסון בכלל החל את דרכו בצדדים השמאליים של מפת התקשורת. הוא הנחה ב-CNN את 'Crossfire', תוכנית שעימתה פרשנים מימין ומשמאל על נושאי היום, וב- MSNBC הוא התעמת בעצמו עם אורחיו על נושאי היום בתוכנית לילה שנשאה את שמו. את טבילת האש שלו בפוקס עשה כפרשן אורח בתוכניות השונות וכחלק מפאנל תוכנית הבוקר הפופולרית 'Fox & Friends', ששימשה במשך שנים קרש קפיצה עבור טאלנטים פוטנציאליים לתוכניות משלהם, אבל קיבלה את מעמדה כלהיט בפני עצמה כשדונלד טראמפ הפך אותה לאחת מתחנות הראיונות האהובות עליו. קרלסון זיהה מהר מאוד את הפוטנציאל של טראמפ לקהל של פוקס, והפך לאחד ממצדדיו הבולטים. וכשהרשת התאגדה מאחורי טראמפ לאחר שהתברר שהוא המועמד הרפובליקני המוביל, לא היה מתאים מקרלסון לקפוץ לבמה של הגדולים. חדשות לזקנים זועמים? עוד לא ראיתם כלום.
בדומה לטראמפ, הסגנון של קרלסון שינה את הסטטוס - קוו של העולם סביבו. אם או'ריילי היה כריזמטי במודל "הישן" של חדשות - זה שכועס על העולם אבל מתעסק רוב הזמן בסוגיות בעלות בסיס עובדתי מוצק יחסית - קרלסון הביא איתו גישה חדשה לחלוטין. לא עוד עיסוק בעובדות, אלא בשאלות. בניגוד לעבר, קרלסון לא תמיד קבע עבור צופיו מהם המשקפיים שדרכם הם צריכים להביט על העולם, אלא הפנה את הזרקור אליהם. בעיקר אל מה שעובר במוחם. האם שינוי של הדמויות העגולות של m&m הוא צעד מיתוגי תמים, או חלק מאינדוקטרינציית ה-"Woke" של השמאל? מי יודע; האם הפריצה לקפיטול ב-6 בינואר 2021 הייתה התפרצות של הסתה מוכוונת, או פריקת זעם לגיטימית של פטריוטים מתוסכלים? אין לדעת; האם המשמעות של נזילות מגדרית היא שארה"ב לא תנצח אף מלחמה, כי היא לא יודעת להבדיל עוד בין גברים ונשים? תחשבו על זה.
היכולת של קרלסון להפוך כל דבר, לא משנה עד כמה הוא נדמה ברור, לתעלומה, הייתה כמו שוק חשמלי למוחות קונספירטיביים. "מה זה אומר בכלל עליונות לבנה?", הוא הטיח באורחיו ובצופיו פעם אחר פעם, בעודו עוטה פרצוף מבולבל. הטקטיקה הזאת, בשילוב תחילת עידן טראמפ והמתקפה על עובדות, הפכה את קרלסון למי שהוא ככל הנראה האדם המשפיע ביותר במדיה האמריקאית. למעלה מ-3.3 מיליון צופים בממוצע הצטרפו אל קרלסון מדי ערב. רק לשם הפרופורציה, טאלנט גדול אחר של הרשת - שון האניטי, שתוכניתו שודרה מיד לאחר זו של קרלסון - איבד בממוצע לא פחות מ-700 אלף צופים במעבר בין התוכניות. קרלסון כמובן לא הסתפק רק בשאלות: התוכניות שלו כללו מתקפות ישירות על "חיי שחורים נחשבים", על תוכניות לימוד שעסקו בעבדות ועל גיוון חברתי. אולם האופן שבו הצופים שלו הרגישו שהם בדיאלוג רציף, שבו הם משלימים את התשובה הברורה לשאלה שנשאלו, הפכה אותו להרבה יותר מעוד דמות על המסך.
הבעיה היא שקרלסון עצמו לא האמין בדברים שהרצה בפני צופי ומדי ערב, לכל הפחות לא בכולם. לזכותו ייאמר שהמתקפה על חברת מכונות ההצבעה האוטומטיות דומיניון, שהואשמה בכך שכשל מובנה בה אפשר לג'ו ביידן לזייף את ניצחונו בבחירות 2016, הייתה מערכתית מצד פוקס כולה. עם זאת, כשהחברה הגישה תביעת ענק נגד פוקס ניוז, התברר שקרלסון היה מודע עד מאוד למציאות שניסה לבנות. מיילים פנימיים שנחשפו לקראת המשפט חשפו את קרלסון מודה בכך שאין עוררין על תוצאות הבחירות וכן שהוא מייחל לרגע שבו ניתן יהיה להפסיק לעסוק בטראמפ שאותו הוא "שונא בתשוקה עצומה". אלא שייתכן כי התכתובות שדווקא לא יצאו אל אוויר העולם, ביניהן, על פי דיווחים, קללות והשתלחויות של קרלסון בהנהלת החברה עצמה, כמו גם הטרדות מיניות ואווירה רעילה שיצר סביבו, היו בין הסיבות לכך שפוקס ניוז דחפה לעסקת טיעון שבה תשלם סכום של 787 מיליון דולר לדומיניון, כדי שראשיה וכוכביה לא יידרשו להתעמת על ספסל הנאשמים עם החומרים והמסרים שהועברו מאחורי הקלעים.
ההחלטה של פוקס להיפטר מקרלסון, כמו או'ריילי ודמויות כמו גלן בק ורוג'ר איילס לפניו, אסטרטגית לא פחות מהאימוץ המוחלט של השטיק שלו. בעוד ההכנות לבחירות 2024 מתחילות להיכנס להילוך גבוה, ורשתות ימין כמו ניוזמקס ו- OAN נושפות בעורפה, היא לא יכולה להרשות לצופיה לקבל הצצה אל רצפת הייצור של מפעל הנקניקיות. הזעם ותחושות הקיפוח, הרמיזה שמישהו מושך בחוטים, מהנדס את המציאות, אחראי לכל הקשיים והתסכולים של צופיה - הם הדלק שיניע אותה גם בשנים הבאות. לכן, באופן אירוני, הטאקר קרלסון הבא יצטרך להיות אפילו בוטה יותר, נועז יותר, להדהד באופן מדויק עוד יותר את השדים והפחדים של צופים. מתישהו גם הוא יהפוך להיות גדול מדי, בעייתי מדי, אבל קודם כל שיביא את הזעם. עם ההשלכות המערכת כבר תדע להתמודד.
*אילן קפרוב הוא עיתונאי, פובליציסט ומבקר טלוויזיה.