צילום: Shutterstock
בסוף 2018 הגיע מוריסי להופעה בסנטיאגו בירת צ'ילה ויצא באופן פומבי נגד הספורט הלאומי, רודיאו צ'יליאני. קשה להאמין, אבל זה אשכרה הספורט הכי פופולרי במדינה - הוא מושך יותר צופים מאשר כדורגל. זה מוזר בעיקר כשצופים בתחרות: שני אנשים מבוגרים, המכונים "וואסו", רוכבים על סוסים מאולפים ורודפים אחרי עגל מפוחד בזירה עגולה, כשהמטרה היא להצמיד את הפר חסר האונים אל קירות הזירה.
יש שיטת ניקוד מוזרה - כל חלק בגופו של הפר שווה ציון אחר - ובסופה, למעשה, מי שגרם לחיה האומללה לסבול הכי הרבה הוא המנצח. הקהל מריע בשאגות בכל פעם שהתינוק שרק מנסה לברוח חוטף מכה, מה שגורם לו להיות עוד יותר מפוחד. לעומת מלחמות השוורים בספרד, ברודיאו הצ'יליאני אין שום חשש לחייהם של הוואסו. העגל הוא תינוק לכל דבר ובמשך כל ה"תחרות" הוא רק מנסה לברוח.
ואז הגיע מוריסי, ועלה על הבמה מול 17 אלף מעריצים נלהבים כשהוא חמוש בחולצה שבמרכזה תמונה של עגל, למעלה כתוב באנגלית הכי פשוטה שאפשר: "לא+רודיאו", ולמטה האשטאג עם כיתוב בספרדית: #noesdeporte, "זה לא ספורט".
בתוך שמונה שעות מאז שהופצה התמונה של מוריסי מההופעה, חתמו 131 אלף בני אדם על עצומה לביטול ההכרה ברודיאו הצ'יליאני כספורט, כשהמשמעות היא ביטול תקציבים שמקצה המדינה לענף. העניין נהיה נושא מרכזי בשיח הציבורי בצ'ילה, ובסוף 2022 נערך סקר ענק שהביא את התוצאות הבאות: 75% מהצ'יליאנים הסכימו עם הקביעה כי לא מדובר בספורט, 63% מהם סברו כי מדובר בהתעללות בבעלי חיים (ובקרב צעירים עד גיל 30 הנתון עולה ל-73%). כעת מאמינים כי התנועה שקיבלה רוח גבית בזכות מוריסי, תגרום לביטול ההשקעה של המדינה בקידום הענף הברברי.
מדובר, לכאורה, באנקדוטה שמגיעה מהצד השני של העולם על ענף "ספורט" שרובנו לא נחשפנו אליו בעבר, אבל מבחינת מוריסי מדובר למעשה בעוד יום בעבודה. בשנת 2006 נערך ב-BBC סקר כדי לקבוע מי האייקון הבריטי החי הגדול ביותר. סר דיוויד אטנבורו נבחר למקום הראשון, מוריסי הגיע למקום השני, סר פול מקרטני הסתפק רק במקום השלישי. אין בסקר הזה ניסיון לקבוע שמוריסי הוא מוזיקאי גדול יותר ממקרטני או שלהקת הסמיתס גדולה מהביטלס (סקר אחר, אגב, קבע בדיוק את זה), אלא שההשפעה של מוריסי במהלך השנים חרגה לחלוטין מגבולות המוזיקה והאמנות.
הוא היה בסך הכול בן 25 כשהחליט לזעזע את בריטניה עם אלבום בשם 'Meat is Murder'. בעולם שבו קיימים פעילי זכויות בעלי חיים כמו גארי יורופסקי או טל גלבוע, קשה להאמין שפעם, לא מזמן, אמירה כמו "בשר זה רצח" נחשבה שנויה במחלוקת - ולקרוא ככה לאלבום של להקה פופולרית נתפס בציבור הרחב כפעולה פרובוקטיבית.
כשהסמיתס הכריזו ב-1985 שזה יהיה השם של האלבום השני שלהם, הם גרמו לסערה עוד לפני שתקליט אחד הגיע לחנויות. שני עשורים אחרי שבוב דילן כתב שירי מחאה זועמים נגד הממסד, ואחרי שעולם המוזיקה האמריקאי התגייס כולו נגד המלחמה בווייטנאם, הפופ הבריטי עדיין היה שמרני בעיקרו. מוריסי, סולן וכותב המילים של הסמיתס, החליט שהוא רוצה להשתמש בפופולריות המתגבשת של להקתו כדי להעלות לדיון נושאים חשובים ברדיו האנגלי. אפילו הוא לא האמין עד כמה זה יצליח לו.
אם להשתמש בקלישאה שצריך להשתמש בה בכל טקסט שקשור לסמיתס, מוריסי גרם לפאניקה ברחובות לונדון. התקשורת הבריטית הזדעזעה כששמעה איך מוריסי וג'וני מאר החליטו לקרוא לאלבום השני שלהם. כשצוות BBC נשלח לסקר את הקלטות האלבום, מוריסי ניצל את הביקור כדי להסביר לעיתונאים השמרנים שהטייטל של האלבום החדש די מסביר את עצמו: "אנחנו משתמשים בשם הזה כי אנחנו חושבים שצריך להשתמש במוזיקה פופולרית כדי להעביר מסרים רציניים. יש כל כך הרבה להקות עם מיליוני מעריצים שלא משתמשות בכוח שלהן כדי להרחיב את התודעה של המאזינים. אנחנו חושבים שזה חטא. אם המעריצים שלנו אוכלים בשר, אני רוצה שהם פשוט יעצרו ויחשבו על זה. אין שום דבר בחיים המודרניים שגורם לאנשים לחשוב על הנושא הזה. יש עדיין איזושהי אמונה לפיה אין קשר בין הבשר שאנשים אוכלים לבין בעלי חיים. אנשים חושבים שבעלי חיים זה משהו שמסתובב לו בשדות ושבשר זה משהו שמופיע בלי קשר על הצלחת".
במילים אחרות, זו לא הייתה הטרלה או משובת נעורים; מוריסי הבין את האחריות המוטלת עליו כמוזיקאי פופולרי - והשתמש בכוח הזה לטובה. אפילו מקרטני, טבעוני מפורסם לא פחות, שכתב כמה שירים פוליטיים בחייו, בין השאר על הפיגועים במגדלי התאומים ועל השלטון הבריטי בצפון אירלנד, הודה בריאיון כי למרות ניסיונות רבים הוא מעולם לא הצליח לכתוב שיר על צמחונות, ולכן הוא כל כך מתרשם מהיצירה של הסמיתס.
המונים נמשכים למוזיקה של מוריסי בגלל שהיא מדברת אליהם. ממש לא צריך להיות טבעוני או צמחוני כדי להזדהות עם הכתיבה שלו. זו אולי הדרך שבה הוא בורא מחדש את חיי היום-יום האפורים ומוסיף שכבה של צבע לשטחיות הקיומית של כולנו. אולי אלה ההבחנות המציאותיות שלו שמציבות זרקור ענק על הסכנה שבחיי השגרה השטחיים - ובכך מכריחות אותנו להעז. להסתכן. לקפוץ למים בלי מציל. להבין את הגרוטסקיות שיש בלהיות יחד, להבין את האומללות של להיות לבד. הוא לא ביקש להנהיג אף אחד, אבל הוא מודע לכוח שיש לו על מעריציו, והוא משתמש בו, לרוב, בתבונה.
בשנת 2016 זכיתי לראיין אותו. שאלתי אותו איך זה שדווקא בתקופה שבה אומנים בוחרים לא להסתבך עם תנועת ה-BDS הוא הפך את ישראל ללוקיישן חובה בכל סיבוב הופעות שלו. הוא הסביר לי שאין בהגעתו לישראל שום הצהרה פוליטית, והוסיף: "אני הולך לשיר בפני האזרחים, לא לשבת לארוחת ערב עם שר החוץ". הזכרתי לו שחרם על מדינות הוא לא עניין זר לו, לאור העובדה שהוא לא הופיע יותר מעשור בקנדה בגלל שהמדינה מתירה ציד (אכזרי) של גורי כלבי ים מטעמים כלכליים. הוא קצת הסתבך, ניסה להסביר שיש הבדל ושזה לא עניין פוליטי.
שנתיים אחרי אותו ריאיון, מוריסי הפתיע את מעריציו הרבים כשהודיע רשמית על ביטול החרם על קנדה. בהודעה שנכתבה באתר האינטרנט שלו הוא הסביר כי הסיבה לביטול החרם האישי שלו היא שהוא הבין שהחרם הזה "לא עוזר לאף אחד".
"הקול שלי נבלע בתוך אוושת הגרזן חסרת הרחמים ששיפדה את ראשיהם של התינוקות", הסביר מוריסי. "בעצם החזרה שלי לקנדה, אני מרגיש שאני יכול לתת תרומה גדולה יותר להגנה על בעלי החיים, באמצעות תמיכה בארגונים מקומיים שפועלים למען רווחת החיות בכל עיר שבה אבקר". מוריסי מנה מספר בלתי מבוטל של עמותות קנדיות לזכויות בעלי חיים, וציין: "כל עמותה שתרצה להקים דוכן הסברה בהופעה שלי, תהיה מוזמנת לעשות זאת. אנחנו כאן כדי להציל כמה שיותר נשמות".
מוריסי ניצל את ההודעה כדי לגנות את מה שנתפס בעיניו כצביעות של הממשלה הקנדית הליברלית "שמטיפה לגיוון ושוויון לכולם, תוך כדי הצבעה על כך שכל אינדיבידואל הוא ייחודי ושהשוני בינינו הוא מה שנותן לנו להציע כל כך הרבה לזולת. הסובלנות של הממשל הקנדי לא חלה על משפחת כלבי הים, שלא פגעו באף אחד, אבל אין להם זכות לחיות בקנדה החדשה שמתנגדת לאפליה בין בני אדם".
ביולי הקרוב אמור מוריסי להגיע שוב לישראל לשתי הופעות. אני אהיה שם, כמו תמיד. לא רק בגלל המוזיקה שאני כל כך אוהב, אלא בזכות האומץ שלו להגיד את האמת גם במחיר של אובדן פופולריות. יכול להיות שגם הפעם הוא יקרין תמונות זוועה מתוך בתי מטבחיים, רפתות ולולים ישראליים. גם הפעם רוב הקהל יסיט את המבט ויעצום עיניים. זה לא מפריע לאיש על הבמה, שמבקש לא לצנזר את המציאות אלא להגיש אותה כמו מנת שף מדממת לצופים. זו האחריות שלו. זו המשימה שלו.
*עמית סלונים הוא עיתונאי ומבקר תרבות ותקשורת, אב לכלב ושתי בנות.