שוק הפשפשים בחיפה / צילום: תומר פוקס - הקסם החיפאי
רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות
חז"ל כבר אמרו: "רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו" - כלומר, יבחן, ינבור, יחטט בהתנהגותו, כמו אדם שמחפש פשפשים במיטתו, בבגדיו ובשערות ראשו. אבל אני ועלמה לא פה בשביל לעשות חשבון נפש. לא, לא. אנחנו פה בשביל הג'ינס המושלם.
● הפרויקט שלכם נכשל? מגיע לכם בונוס ממש גדול על זה | סרנדיפיטי
● כולם אומרים שבסוף "יהיה טוב". אבל זו סתם היפנוזה עצמית | רעיון
● איך הגעתי לקנות פוסטינור בגיל 53, ולמה כבר עדיף ללדת | קניתי
השוק שוקק אנשים ואופנה וקולות וריחות. יש משהו גרובי בחיפה. גם ככה היא איכשהו חיה ברטרו, באייטיז. היפסטרית בלי כוונה, קולית בלי מאמץ. היא החברה השרוטה באמת, לא זאת הצומי. מטורללת, רגועה, מצחיקה, שלמה עם עצמה.
אנחנו עוצרות בדוכן חוץ של סחורה מרוסיה רבתי: מדליות ממלחמת העולם השנייה, מצתים מכסף, כובעי פרווה. יש גם ארגז עם חמישה עציצי סוקולנטים קטנים ושלט "חמש במאה".
על מתלה בגדים נייד תלויים ז'קטים, ובסלסלה נחים בערבוביה בגדים משומשים. עלמה שולפת משם כמה ג'ינסים ובוחנת אותם. היא רוצה ליווי'ס 501. אין. "קחי את זה", אני אומרת לה על ג'ינס שחוק בתכלת משופשף עם מותן נמוך מים המלח. המוכר אומר 10 שקלים. אנחנו משלמות בלי למדוד. מקסימום הלכו 10 שקלים. עלמה אומרת שהיא לא חושבת שזה הג'ינס המושלם ושצריך להמשיך לחפש.
איש אחד נעמד מול הדוכן לנזוף במוכר. "איך אתה מוכר דבר כזה במאה שקל?", הוא צועק ומצביע על הארגז עם הסוקולנטים. "למה נראה לך שאתה יכול לבקש על זה מאה שקל בכלל?". המוכר הקשוח מחזיר לו בשקט, בקור רוח, במבטא רוסי כבד: "אני לא באתי פה לסיפורים, באתי לעבוד. לא רוצה? שלום!".
אני ועלמה נפרדות. היא ממשיכה במסע הצלב לגביע הג'ינס הקדוש ואני נודדת לחנויות הרהיטים, ומטפסת עמוק לתוך מערות השוק החשוכות. איזו דוגמנית מהניינטיז נכנסת לחנות. מהשיחה שלה בטלפון אני מבינה שהיא מחפשת רהיטים לסט צילומים. היא מבוגרת ויפה ופרועה. אני לא מצליחה להיזכר בשמה, רק שראיתי אותה פעם על שערים של מגזינים או במעריב לנוער או בערוץ הילדים. אני עוקבת אחריה מלמעלה, כשאני בדיוק עומדת מעל ערימת כיסאות חוץ מפלסטיק סרוג. אני רוצה אותם. המוכר אומר שחבל שהתאמצתי לטפס, כי הכיסאות האלה זה שלו. הוא מאמץ אותם לעצמו, סורי.
אני פוגשת את עלמה מותשת בחנות בגדים יד שנייה. היא מודדת ג'ינסים. המוכרת מחליפה דברים קולניים עם לקוח טורדני. "שיטת הסלמי!", היא אומרת ללקוחה אחרת בחנות, "אני אומרת 80 - הוא אומר 70, אני אומרת 75 - הוא יורד ל-50. אני אומרת 65 - הוא אומר 40. ככה זה שיטת הסלמי. אני לא מוכרת ככה. לא אצלי, חבר". האיש מזדנב חזרה אל תוך החנות ואומר "בסדר, 70". "לך אני לא מוכרת, אפילו ב-90. הבנו את זה, פיסטוק?".
עלמה קוראת לי למלתחה המאולתרת (סדין תלוי על סולם). היא מראה לי איך נראה הג'ינס המושלם על נשים אחרות באינסטה. "כזה אני רוצה. בויפרנד לוס, מאוורר בטוסיק, גזרה ישרה, לא סקיני. אני מתחילה להתייאש, אמא". אל תתייאשי, מותק, ג'ינס זה כמו אהבה. בסוף מוצאים. זה פשוט כנראה עוד לא הסוף.
אנחנו מתעכבות ליד שולחן עמוס מפות, וילונות תחרה בעבודת יד ומטפחות גרוזיניות פרחוניות. נשים נינוחות ומבינות עניין, כאלה שאוכלות יוגה ומתעמלות עם כוסמת, והשיער האפור שלהן גולש וחופשי, עומדות מסביב וממששות את הסחורה. "יש לך טעם טוב, גבירתי, הכול יפה פה", אומרת אחת מהן למוכרת הזקנה.
"קוראים למוכרת אנה", מתקנת אותה אישה אחרת ומוסיפה שיש לה את הסחורה הכי יפה בשוק. האישה הראשונה מודדת בינתיים סוודר לבן קלוע, שמישהו סרג מצמר מאה אחוז מגרד. אנה אישה נעימה ושתקנית. היא מסמנת את המחיר באצבעות, בלי מילים. בסוף אני קונה מפת פשתן חלמונית ומעומלנת. אושר.
עלמה בדוכן ליד מתפעלת ממראת יד מגולפת מעץ, כמו זאת שיש לאמא הרעה של שלגייה. המוכר צועק לי: "זו מראה מתקופת אחשוורוש, היא יכולה להסתכל על עצמה כל היום בכיף!", אני ועלמה צוחקות. "בהנחה אני עושה לך, כי אני תכף סוגר והולך להפגנה במרכז חורב, כל הימין יהיה שם". "אני מהצד השני, מקפלן", אני אומרת. "לבריאות", המוכר אומר ולוקח מעלמה את המראה של אחשוורוש.
באוטו בתי מתחמשת באוזניות גדולות, משכיבה את המושב לאחור ומזמזמת איזה טיילור סוויפט. "את המציאה של החיים שלי", אני אומרת, אבל היא כבר לא שומעת, נרדמה. חולמת בטח על הג'ינס המושלם.
טיפ לחיים מהמוכרת (נטלי, 30):
"מי שלא מוצא את עצמו מסתדר בעולם שבחוץ - אז המקום שלו זה פה, בשוק הפשפשים"