בפאנל שהנחיתי על הדברים הדרושים תיקון במערכת המשפט נטלה חלק מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור. מטבע הדברים כמה וכמה שאלות עסקו במשפט הפלילי, ובפרט במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. פלמור העירה לי, ובצדק, על כך שכאשר דנים בתחלואי המערכת ובדברים הדורשים תיקון - עוסקים כמעט אך ורק בהליך הפלילי, ובעיקר בתיקי נבחרי ציבור. איכשהו התיקים האלה יותר מעניינים, נמצאים במוקד תשומת הלב הציבורית, וכל התפתחות בהם פותחת מהדורות.
● "מה אתן עושות בלילה?": התביעה שמטלטלת את משרד עורכי הדין המוכר
● 11 נגד אחת: ויכוח על גודל התוספת לדירה בתמ"א 38 הגיע עד לבג"ץ
אבל בין מהדורה למהדורה ובין שער עיתון לשער עיתון, יש את החיים עצמם. אין דרך לייפות זאת, מערכת המשפט שלנו היא גן עדן לאנשים שמנצלים את חולשתה. החולשה היא לא מול הכנסת או מול הממשלה, אלא מול הציבור בכללותו.
החולשה לא נובעת מפחד מבעלי הכוח, אלא מתפיסת עולם חברתית ופרו־זכויות אדם שמקדשת בכל מחיר (או ליתר דיוק: ללא מחיר) את זכות הגישה לערכאות. גישה זו פשוט לא מתחברת למציאות, אבל היא מושרשת עמוק עמוק בגנום של בית המשפט.
אז לאחר שהקדשנו שני טורים לעיסוק בסחבת המשפטית מהזווית של ההליכים הפליליים, ראוי באמת לדבר על המתרחש בין כתלי בית המשפט סביב הליכים אזרחיים.
העובד מטריל, והחברה יוצאת בחיסרון כיס
בואו ניתן כמה דוגמאות על מנת לסבר את האוזן. בית הדין לעבודה בתל אביב ניהל הליך במשך 3 וחצי שנים, על תביעת עובד "לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי לפי חוק איסור לשון הרע וכן לתשלום הפרשי שכר ודמי הודעה מוקדמת".
פסק הדין לא השאיר אבן על אבן והפריך את טענות העובד. כך למשל נקבע: "טענת התובע כפי שפורטה בכתב התביעה ולפיה על אף שסוכם איתו כי יעבוד במשרה בהיקף 160 שעות הוא ביצע בפועל 15 שעות עבודה ביום נמצאה שקרית ומופרכת".
אדם מגיש תביעה שקרית ומופרכת, מגיש תצהיר כוזב ומעיד עדות שקר בבית הדין לעבודה. מה התוצאה לדעתכם? "בשים לב לתוצאות ההליך, ובמכלול נסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו".
אני שואל בכנות, איך השופטת חשבה שזה נורמלי? האם זה צודק שעובד יטריל את מקום העבודה שלו לשעבר, יגרום לו להוצאות משפטיות משמעותיות במשך 3 וחצי שנים, יפברק טענות ויבצע עבירות פליליות - ובסוף החברה הנתבעת צריכה לצאת בחיסרון כיס?
טוב, תגידו לי שתמיד אפשר למצוא פסקי דין משונים. אבל מדובר ביוצא מן הכלל שדווקא מעיד שהכלל הפוך. ובכן, לא. הנה דוגמה אחת נוספת: פסק דין טרי של שופטת אחרת מאותו בית דין לעבודה בתל אביב. ההליך התנהל במשך כ-5 וחצי שנים. מדובר בתובענות הדדיות שהגישו עובדת ומעסיקתה לשעבר, לאחר שיחסי העבודה שנמשכו כשבע שנים הסתיימו בפיטורי העובדת.
בפסק הדין נקבע כי "הגענו למסקנה כי יש לקבל את גרסת החברה, לפיה העובדת אכן מעלה באמון שניתן בה וקיבלה שכר מבלי שעבדה בשעות עליהן דיווחה. החברה הציגה דוגמאות רבות בהן הדיווח היה דיווח שאינו אמת. לא מצאנו דרך אחרת לפרש את העובדות שהוצגו". אם לא די בכך, העובדת עצמה הייתה מנהלת הכספים של החברה והאחראית על בדיקת דיווחי העובדים של החברה.
מדובר בעבירה פלילית ברורה. בשיחת הבירור שנערכה לעובדת לאחר שנתפסה, היא הודתה כי היא busted כלשונה, אך בהמשך העלתה טענה שנדחתה כי הודתה מתוך לחץ וכפייה. בית הדין קבע כי "משהוכחו עיקר טענותיה של החברה לגבי שכר ביתר שהעובדת קיבלה על בסיס דיווחיה המופרזים, שאינם משקפים עבודה בפועל, התביעה של החברה נגד העובדת מתקבלת בעיקרה". תביעת העובדת נדחתה לחלוטין.
רוצים לנחש כיצד הכריעה השופטת בנוגע לסוגיית ההוצאות? "בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו". צריך באמת להסביר למה ההחלטה בעניין ההוצאות מופרכת ובלתי מתקבלת על הדעת? אם במקרה כל כך בוטה וקיצוני, לא נפסקות הוצאות (ועוד עם נימוק משכנע במיוחד, כמקובל) - באיזה מקרה כן יפסקו הוצאות?
התביעה סולקה, ומה עם ההוצאות?
בואו ניתן עוד דוגמה טרייה מאותו בית דין לעבודה, אצל שופטת שלישית. כתבת הפלילים של גלי צה"ל הגישה תביעה נגד הפרקליטות ומשרד הביטחון, ודרשה כי ייקבע שעומדת לה חסינות עובדי מדינה, וכי יורה על ביטול החלטת הפרקליטות שלא לייצגה בתביעת עו"ד נוה וליתן צו המורה למדינה לייצג אותה בתביעת עו"ד נוה ולשאת בכל חיוב שיוטל עליה במסגרתה. בנוסף, היא גם דרשה פיצוי בסך חצי מיליון שקל כחושפת שחיתויות.
לאחר שהוגשה תגובת המדינה, בית הדין סילק את התביעה על הסף, הן בשל התיישנות, הן בשל היעדר עילה, הן בשל חוסר סמכות, והן כי מדובר בניסיון לעקוף ערכאה משפטית אחרת. מה לגבי ההוצאות? "בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות".
כיוון שיש לי חיבה מיוחדת להליכים משפטיים ביזאריים, אתן פה דוגמה משעשעת/ עגומה נוספת. אדם מסוים הגיש בקשה לתובענה ייצוגית בסך מיליון שקל נגד שתי חברות בטענה כי הן הפרו את תקנות הנגישות. לאחר מכן הגיש בקשה למחוק את התביעה.
נחשו מה הסיבה? "בבקשה שלפניי, עותר המבקש להורות על מחיקת התביעה האישית והבקשה לאישור התובענה בנימוק כי לא עלה בידו לאתר המשיבות. הבקשה אף לא נתמכה בתצהיר ולא הוסבר כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם טענות המבקש בכתבי הטענות".
הבנתם מה הולך פה? אדם הגיש תביעה נגד חברה ובסוף הוא ביקש למחוק אותה כי הוא בכלל לא הצליח לאתר אותה ולהמציא לה את כתב התביעה. השופטת התייחסה לכך וכתבה כי "בשים לב לאופי הטענות ולכך שלטענת המבקש מדובר בבתי עסק שלא פרסמו את הסדרי הנגישות שלהן ביחס לחנויות רלבנטיות למוצר אותו ביקש לרכוש (ברז) אני מוצאת כי הבקשה מעוררת אי נוחות באשר לתשתית העובדתית שעמדה במועד הגשת ההליך".
אני מניח שלא תופתעו לגלות כי גם כאן החליטה לחוס על התובע ולא לפסוק נגדו הוצאות. "לפנים משורת הדין ובפעם זו - אני נעתרת לבקשה ומורה על מחיקת הבקשה בעניין שתי המשיבות שבכותרת ועל מחיקת התביעה האישית, ללא צו להוצאות".
עוול למדינה, למשלם המסים, ולכל הממתינים
אם מדינת ישראל הייתה משופעת במאות תקני שיפוט מיותרים ובעודף תקציבים - היה אפשר איכשהו להבין את הגישה הזו, למרות שהיא יוצרת תמריץ בעייתי מאוד, ולמרות שהיא פוגעת בצד השני שזכותו לא לצאת בחיסרון כיס לאחר שזכה בהליך. אבל לנוכח העומס הבלתי נורמלי על המערכת - אי אפשר אפילו להתחיל להבין את המדיניות השערורייתית של בתי המשפט בנוגע לפסיקת הוצאות.
זה עוול לצד שכנגד, זה עוול למדינה, זה עוול למשלם המסים הישראלי וזה עוול לכל האנשים שמחכים ליומם בבית המשפט שסדר יומו מלא עד להתפקע בגלל שהוא מתמרץ את "שיטת מצליח". מיותר לציין שתקנות סדרי הדין מורות לשופטים לנהוג בדיוק להפך.
אך כאשר הבעתי תמיהה ביולי 2021 על אי הקפדת השופטים על כך, ענה לי השופט יצחק עמית כי "תקנות סדר הדין האזרחי נמצאות בשלבי הטמעה ופיתוח פסיקתי". לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע מה המצב הנתון אומר למעשה לאזרחים: אכלתם אותה.
