האקדמיה הישראלית זקוקה לניעור לפני שתקרוס
הכותב הוא פרופסור באחת האוניברסיטאות המובילות בישראל, באחד מהחוגים המשיקים לתעשייה
אני פרופסור באחת מהאוניברסיטאות המובילות בישראל באחד מהחוגים המשיקים לתעשייה (משפטים, מחשבים, כלכלה וכו'). עצוב לראות את האקדמיה מתדרדרת מטה באופן הדרגתי ומתמשך. ושאף אחד לא יתבלבל - שכר הוא חלק לא מבוטל בסיפור.
יש לי חברים אקדמאים רבים שנמצאים באוניברסיטאות בארה"ב, שהיו יכולים להטיס את האקדמיה לגבהים חדשים אם היו בוחרים להצטרף לאקדמיה בישראל. הם היו יכולים להכשיר את הדור הבא בהכשרה ברמה גבוהה. אך למרות שאותם חברים מדברים על החלום האבסטרקטי לחזור לישראל, הם לא עושים זאת. מדי פעם חלקם בודקים את האופציה לחזור לישראל, אולי אפילו הגיעו לשבתון כדי להרגיש את השטח. אבל כמעט תמיד, כשמציאות השכר טופחת על פניהם, הם מחליטים להישאר בבית הגדול בארה"ב, והמשכורת המפנקת שעבורה השקיעו שנים.
צריך לשלם
מדינת ישראל כבר השכילה להבין שלרופאים, כלכלנים, עורכי הדין והמתכנתים שעובדים כעובדים ממשלתיים מגיע לעבוד לפי חוזה מיוחד שיאפשר להם להרוויח יותר מאלה שעובדים בתחומים שונים. היא רק "שכחה" שכדי שיהיו מחר רופאים, כלכלנים, עורכי דין ומתכנתים, צריך לפעול לכך שיהיו אנשי סגל אקדמאים מצוינים שיכשירו את הדור הבא של עובדים חיוניים אלה. כדי שזה יקרה, צריך לשלם לחברי הסגל שכר ראוי, כך שמי שהשקיעו שנים ברכישת השכלה יבחרו להגיע ולהשאר בישראל.
התנאים של חברי הסגל בישראל לא טובים בלשון המעטה ביחס לתנאים של חברי סגל באוניברסיטאות בחו"ל, ובפרט בארה"ב. לחברי סגל באוניברסיטאות בישראל אין עוזרי מחקר שעומדים לרשותם, אלא חברי סגל נדרשים להשקיע בכל שנה חודשים רבים בניסיון לגייס משאבים שיוכלו לממן עוזרי מחקר.
כמו כן, היקף ההוראה הנדרש מחברי סגל בישראל גבוה מזה הנדרש בארה"ב, וחברי סגל בישראל מקבלים שירותי מזכירות/סיוע בנושאים לוגיסטיים/תפעוליים מצומצם באופן משמעותי ביחס למקובל בארה"ב. ולתנאים המאתגרים הללו, מתווסף השכר שנמוך בכ-20-80% מארה"ב, בהתאם לתחום. כיוון ששכר המרצים בישראל זהה לכל התחומים, ובארה"ב הוא משתנה לפי תחום וגבוה יותר בתחומים המשיקים לתעשייה, הפער משמעותי במיוחד עבור התחומים המשקים לתעשייה.
אגיד מספר דברים קשים, שבגללם בקשתי לכתוב בעילום-שם: כיום חלק מחברי הסגל שעובדים איתי לא מעודדים סטודנטים לעשות דוקטורט, כי הם סבורים שהם עושים עוול לסטודנט אם הם מעודדים אותו להגיע למערכת החולה של האקדמיה בישראל, למסלול עבדות שאינו מתגמל באופן הולם, ואותם מרצים לא מעוניינים להכשיר דוקטורנטים שייאלצו לרדת מהארץ כדי למצוא מקום בו יתוגמלו באופן הולם.
חבר סגל עובד סביב השעון בהנחית סטודנטים, הוראה, מחקר, כנסים, הרצאות בהתנדבות, מילוי תפקידי ניהול באוניברסיטה, עריכת ג'ורנלים, וכו'. השכר באקדמיה לא מצדיק את ההשקעה והעבודה סביב השעון, בטח לא של האנשים המוכשרים ביותר שיכולים למצוא מסלולי קריירה הרבה יותר קלים ומתגמלים. חלק מהסטודנטים שלי מתחילים לעבוד מיד עם סיום התואר הראשון בשכר שגבוה מזה שאני מקבל לאחר שנים רבות באקדמיה.
הרמה הולכת ויורדת
חברי סגל שאני מכיר מהרהרים ושוקלים לעזוב את האקדמיה ולעבור לתעשייה או לעבור לארה"ב. אני קיבלתי מספר הצעות לעבוד באוניברסיטאות בארה"ב, בשכר של פי כמה ביחס למה שאני מרוויח בישראל. אני מתקשה לעזוב את המשרה בישראל עבורה עבדתי במשך שנים, ואני עדיין מקווה שאבחר להישאר בישראל, אבל אני לא בטוח שזה יקרה. להיות ציוני, לתרום ולהכשיר את הדור הבא זה נחמד, אבל יש גבול כמה אפשר להיות פראייר ולא לפזול לאלטרנטיבות.
אני צופה בעצב כיצד המחלקות המשיקות לתעשייה מחליקות בדירוגים הבינלאומיים, ואיך מחלקות מתקשות לגייס חברי סגל ברמה שהיו מצליחות לגייס בעבר, ולכן נשארים עם תקנים לא מאוישים, או מגייסים חברי סגל ברמה שהולכת ויורדת.
כדי שהסגל יישאר בישראל, וכדי שהוא לא ירים ידיים ויעשה צ'ק-אאוט מנטלי, צריך לשלם שכר הגון ותחרותי ביחס לשוק וביחס לאקדמיה בארה"ב. דבר שני, ארגוני הסגל האקדמאים עושים נזק לאקדמיה בדרישה הארכאית לפיה חברי סגל מכל התחומים צריכים לקבל שכר אחיד. נגמרו ימי הקיבוץ בהם כולם הרוויחו שכר שווה. האקדמיה מתחרה מול התעשייה והאקדמיה בארה"ב. בשתי הזירות השכר בתחומים המשיקים לתעשייה גבוה ממה שהוא בתחומים אחרים. לכן, גם באקדמיה, השכר בתחומים המשיקים לתעשייה צריך להיות גבוה יותר. תשלום הולם ודיפרנציאלי הוא רק צעד ראשון וקטן, אבל זו התחלה.
