גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

לוּ אנדרֶאס־סָלוֹמֶה / איור: גיל ג'יבלי

ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

שמה של הפילוסופית, הסופרת והפסיכולוגית לוּ (לוּאיז) אנדרֶאס-סָלוֹמֶה (1937-1861) מוזכר פעמים רבות כפאם פאטאל ששברה את לבו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (1900-1844), כשדחתה את חיזוריו הנמרצים; שחייתה בזוגיות עם המשורר האוסטרי, יליד פראג, ריינר מריה רילקה (1926-1875), שעה שהייתה עדיין נשואה לבלשן וחוקר התרבות הפרסית, פרידריך קרל אנדרֶאס; ולבסוף, כאישה, קיבלה כתב הסמכה כפסיכולוגית מאת זיגמונד פרויד (1939-1856), עמו נפגשה לראשונה ב־1911 ונמנתה עם חבריו הקרובים.

סמיכותה לאירועים גדולים ולאצולה הגברית האינטלקטואלית של אירופה הביאה להתמקדות בחייה החברתיים, ולכך לא נכתב די הצורך על תרומתה פורצת הדרך בתחום הכתיבה על הגוף הנשי, המיניות הנשית ועל התודעה המגולמת בגוף הנשי (Embodiment). עד סוף המחצית הראשונה של המאה העשרים, כל הדיונים על הנשיוּת, הטבע הנשי ומקומן של הנשים בחברה - התנהלו בעיקר על ידי גברים. לכן חשוב להכיר את תרומתהּ החשובה והייחודית של סָלוֹמֶה לשיח המיניות (הסקסואליות) וה-Embodiment הנשי, שהיום הוא שדה מחקר פורה בחוגים ללימודי מגדר, אבל עד לפני כמאה שנים היה דבר חריג לחלוטין.

● הוגות הדעות המוסלמיות שהעזו לכתוב על מעמד הנשים בארצות האסלאם
● הרבה לפני המהפכה הפמיניסטית במאה ה-20 הוגות הדעות האלה קידמו את רעיון שוויון הנשים
● כיצד התקווה והזכרונות החזיקו בחיים שתי נשים צרפתיות שנשלחו לאושוויץ

תרומתה של סָלוֹמֶה לחקר המיניות

בספרהּ "הארוטיקה" (1910 Die Erotik), דנה סָלוֹמֶה בצרכיו המיניים של האדם בכלל ושל הנשים בפרט. לטענתה, התשוקה המינית קשורה בזיקה עמוקה לתחושת החיים והנוכחות בחיים, וכי האדם אינו שונה בכך במאום מבעלי-החיים. המיניות אפוא אינה רק חלק ממארג הצרכים האנושי, או כרוכה בתחושות התאהבות או עונג בלבד, אלא שהחיים המיניים מנכיחים בפני האדם את עצם היותו בחיים. לשיטתה, הפעילות המינית הגוּפנית מציתה באדם ניצוץ חיּוּת, והאש הזוּ מלבה את כוחות המחשבה והיצירה ומשחררת אותם.

סָלוֹמֶה מתעסקת בספרה בעיקר במיניות וחקר העצמיוּת המינית. לשיטתה, ראשית ההתפתחות המינית היא מההיבט הפיזיולוגי, כשהאדם נזקק למין לשם סיפוק צרכיו הגופניים. בשלב הזה, מיניות האדם היא כמו השבעת הרעב או הרוויית צמא. עם זאת, בהמשך, ובתנאי שמתחילים לחקור את טבענוּ כבעלי חיים מיניים, אנחנו עשויים להבחין, על ידי התנסוּת, מתי אנו מעוניינים במין ומתי איננוּ מעוניינים בו. זהו שלב שבו הסקסואליות הופכת להיות קשורה לחיי הנפש. כלומר, עיקרה של ההתעוררות המינית אינה גופנית, אלא פסיכופיזית - וכך היא קשורה לכל אופני הקיוּם, ולעצם תחושת הקיימוּת והיצירתיות שלנוּ. מיניוּת בריאה עשויה לתרום להתפתחות אישיותו של האדם.

יחד עם זאת, ההבדל בין יחסי מין ובין יצירה אמנותית או התלהבות רוחנית, נובע מהמקום אותו ממלא הגוּף בתהליך. ביחסי המין - הגוּף מלבה את ניצוץ החיוּת בנפש. באמצעות הניצוץ - היבטים מנטליים ואמוציונליים שונים מתעוררים, והגוף חווה פורקן אקסטטי. לעומת זאת, בתהליך היצירה האמנותית הגוף משני, וכל התהליך מתרחש בעיקרו בנפש. אשר לחוויה הרוחנית - היא אפילו קיצונית יותר: היא נוטה לדיכוי הגוּף מדעת, רואה בו נטל, ושואפת להשתחרר ממנוּ. מכך אנו מבינים כי החוויה הפסיכופיזית, שיש בה קשר הדדי של גוף-נפש, מושגת דווקא דרך התפתחוּת המיניוּת. בהתפתחות ישנה, לדעת סָלומֶה, השתנוּת מובנת, ועל כן היא לא כרכה אותה בנאמנוּת זוּגית או בדפוסים מיניים קבוּעים, אלא הניחה כי דווקא התנסויות מיניות מגוונות יובילו לתובנות טובות יותר ומעמיקות יותר, ומכאן להבנה טובה ונכוחה יותר של העצמיוּת.

התפיסות המהפכניות של סָלוֹמֶה

יש להבין עד כמה רחוקה הייתה תפיסתה של סָלוֹמֶה מתפיסות ששלטו עדיין בראשית המאה העשרים, ומוצאָן בכתבי הקודש ובפילוסופיה של אריסטו. לפי תפיסות אלה, נשים משתוקקות לגברים - אם משום שנבראו על מנת להתעבר, לגדל משפחה ולטפל בהּ (תפיסה דתית), ואם שום משיכת החומר הפיזי (הנשי) לצורה הרוחנית/אידיאית (הגברית) - כתפיסת אריסטו. גם פרויד לא שינה הרבה מתפיסה זאת. בצעירותו הוא טבע את ההתפתחות הנשית במושג "קנאת הפין". פרויד המאוחר של שנות השלושים כבר חש שהתשובה מוכרחה להיות מורכבת יותר. עם זאת, גם אז, המשיך לטעון כי גברים ככלל ממשיכים כל חייהם להתפתח, להשתנות ולהתמודד עם תמורות - שעה שאצל הנשים נעצרת הפתיחוּת, הגמישוּת וכושר ההתמודדות המקורית, על פי רוב, במהלך העשור השלישי לחייהן. לפיכך, אין לתמוה מדוע סָלוֹמֶה, שהתייחסה למיניותהּ כאל מהות, ראתה בעצם מיניותהּ נושא לחקירה, התנסות והתפתחות מתמדת, וחיה חיים יצירתיים ורבי-תהפוכות, עוררה בפרויד סקרנוּת רבה. אם פרויד נטה לבטל את מעמד האישה כסובייקט עצמאי, וטען כי הנשים תמיד עומדות ביחס, הרי שהוא ודאי נאלץ להרהר שוב בדבריו לנוכח יצירתהּ והתפתחותהּ של סָלוֹמֶה, שסירבה לכל תלוּת בגברים, התנהלה כריבונית מוחלטת על גופהּ, נפשה ותודעתה.

סָלוֹמֶה, שפעלה בתוך העלית האינטלקטואלית של גרמניה ואוסטריה בראשית המאה העשרים והכירה גם את החוגים המהפכניים הפוליטיים והאמנותיים באותה תקופה, הייתה הראשונה להדגיש את הגוף הנשי ואת המיניוּת הנשית, ואת הקשר בין מיניות פעילה ובריאה ובין התפתחות מתמדת ויצירתיוּת. לנשים היא שירטטה נתיב שחרוּר והתפתחוּת, שעיקרו חקר העצמיוּת והתודעה.