ח"כ קטי שטרית, הליכוד (ציוץ בטוויטר, 5.6.23) / צילום: אתר הכנסת
האם בית המשפט המחוזי בנצרת זיכה נאשם באונס ניצולת שואה בת 82, לאחר שקבע כי "לא הוכח שהיא אמרה לא"? כותרות כאלה הופיעו השבוע באתרי אינטרנט רבים. "נחשד כי אנס ניצולת שואה - וזוכה, הסיבה: 'לא הוכח שהמתלוננת אמרה לא'", נכתב באתר של "ישראל היום", וכותרות בנוסח כמעט זהה מצאנו גם ב-ynet, ב"כאן", בחדשות 13 ועוד.
לנוכח הכותרות, גם הפוליטיקאים לא נותרו אדישים. "הלב כואב, והראש לא תופס", צייצה ח"כ קטי שטרית. "ניצולת שואה… נאנסה קשות ונחבלה בצורה אכזרית, אך מבחינת השופטים 'היא לא אמרה לא'… פסיקה כל-כך מבישה ושערורייתית". אבל האם הדיווחים על פסק הדין אכן שיקפו את מה שנכתב בו באופן הוגן?
הנה פרטי המקרה בקצרה, כפי שהופיעו בכתב האישום: גבר בן 42, שהורשע בעבר בעבירות מין, נפגש באקראי ברחוב עם בת ה-82. בין השניים התפתחה שיחה, שעברה לקשר טלפוני, ולבסוף הגיע הגבר לביתה, שם, על-פי כתב האישום, הוא אנס אותה בחדר השינה. לאחר המפגש, המתלוננת הגיעה לבית החולים בעקבות חבלות גופניות במקומות אינטימיים.
הרכב השופטים, בראשות השופט אשר קולה, דן במקרה, ועל סמך ראיות שונות הגיע למסקנה כי שרשרת האירועים שהובילו למקרה התרחשה באופן שונה למדי מכפי שמותאר בכתב האישום. כך, למשל, בעוד שלגרסת המתלוננת כבר במפגש הראשון ביניהם חשף בפניה הנאשם את איבר מינו - השופטים קבעו, על סמך תיעוד ויזואלי, כי אירוע כזה כלל לא התרחש, ומדובר היה "במפגש נינוח".
השופטים גם האזינו לשיחות הטלפון שקדמו למפגש וקבעו כי אלה "נשאו אופי מיני ואפילו אופי מיני בוטה", ו"המתלוננת שיתפה פעולה לחלוטין עם שיחות אלה".
בהמשך עוסק פסק הדין במה שקרה בביתה של המתלוננת. כאן באה לביטוי "סוגיית ההסכמה", שאליה התייחסה גם ח"כ שטרית. "ברור ומובן כי הנאשם לא יכול היה להסתפק בהסכמות קודמות", כותבים השופטים, "אולם לא הוכח, ודאי שלא ברמה הדרושה במשפט הפלילי, כי המתלוננת התנגדה ולו התנגדות פאסיבית". ובהמשך נכתב כי גם אם לוקחים בחשבון את המאפיינים המיוחדים של עדויות של נפגעי עבירות מין, עדיין "קשה למצוא מהימנות בסיסית בגרסתה של המתלוננת".
ומה לגבי החבלות הגופניות שנגרמו למתלוננת? בכתב האישום אומנם נטען, על סמך חוות-דעת של הרופאה המתמחה שטיפלה במתלוננת, כי החבלות הן תוצאה של האונס האלים שעברה. אך מנגד הנאשם הגיש חוות-דעת של המכון הרפואי המשפטי, שקבע כי ייתכן שהחבלות נגרמו כתוצאה מיחסים בגילה המבוגר של המתלוננת.
שאלה נוספת היא האם העובדה שמדובר בעבריין מין, שלו הרשעות קודמות, לא אמורה להביא את בית המשפט לדון את הנאשם לכף חובה. בעניין זה, הסביר לנו פרופ' אורן גזל-אייל, ראש המרכז לחקר משפט, פשיעה וחברה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, כי "ככלל, עברו הפלילי של אדם אינו קביל כראיה במשפט הפלילי. גם במקרה זה, עבירת המין הקודמת שעבר הנאשם אינה יכולה לשמש בתור ראיה נגדו".
כעת נעצור רגע ונבהיר: לנו אין כמובן יכולת או יומרה לקבוע האם פסק הדין שניתן הוא נכון או משקף את מה שאירע בפועל. מה שכן אפשר וחשוב לומר הוא שקריאתו לעומק מעלה כי השופטים מצאו פגמים רבים - חלקם על סמך ראיות חיצוניות - בכל השתלשלות האירועים כפי שהוצגה בכתב האישום. לכן, גם אם בהחלט ניתן לבקר את פסק הדין, ברור כי אין זה נכון לרדד אותו לזיכוי מאונס "בגלל שהמתלוננת לא אמרה לא".
כאן מגיע עוד טוויסט בעלילה. הציוץ של שטרית עלה לאוויר בסמוך לפרסום המקרה ב-5 ביוני בצהריים. לאחר יותר מ-24 שעות, כשפנינו אליה עם הפרטים שמוצגים כאן, שטרית החליטה להסיר את הציוץ, ומסרה לנו כך: "אני כואבת את המקרה ואת הדיווח על פסק הדין בתקשורת. לאחר שהובן שהמקרה אינו בהיר, מחקתי את הציוץ".
בשורה התחתונה: בית המשפט לא זיכה את הנאשם מעבירת אונס רק משום שהמתלוננת לא הביעה התנגדות מילולית מפורשת למעשה. הכרעת הדין מבוססת על שורה של ראיות (חלקן כוללות תיעודים חזותיים וקוליים) שהביאו את בית המשפט שלא לקבל את גרסת המתלוננת למה שאירע לפני המקרה, וגם על הקביעה שלא הוכח ברף הנדרש למשפט פלילי שהמעשה המיני בוצע שלא בהסכמה.
תחקיר: אביה שקלאר-חמו ויובל אינהורן