רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות
לפגישת הייעוץ הראשונה הגעתי עם אמא שלי. מעצב המטבח שציוותו לנו, דניאל, התקשר לוודא שאנחנו בדרך ודיבר בקול רך וסבלני. המדידות המקצועיות שעשינו לפני הפגישה כבר חיכו אצלו במחשב וחלל החדר הועתק לתוכנת העיצוב על כל חלון, עמוד ושקע חשמלי. הסברתי שאבא שלי נאמן לשולחן הישן שניצב באמצע המטבח, שם הוא נוהג לשבת ולהשקיף על הבית כולו. "אני אוהב שאתם מגיעים וכל אחד מושך כיסא מחדר האוכל ומצרף, עד שנהיה מעגל גדול של כל הילדים והנכדים". "ואז אי אפשר לזוז! ואי אפשר לעבוד במטבח!", אמא שלי אומרת, "השולחן הזה הוא לווייתן באמבטיה. תקוע ומפריע. אבל אם זה חשוב לסבא אז שיישאר".
● היום שבו הסברתי לבתי שאין דבר כזה ג'ינס מושלם | קניתי
● למה עדיף להניח לילדינו לשחק בכוס פלסטיק במקום להקריא להם סיפור? | סרנדיפיטי
● הקסם של "יורשים": למה אנחנו כל כך נהנים לצפות בעשירים סובלים? | רעיון
כשדניאל מציע למקם את המדיח בפינת החדר, אמא שלי מסבירה שאז הם לא יצליחו לעמוד שניהם סביבו, לפרוק ולהעמיס אותו יחד: היא בדרך כלל שוטפת את הכלים בכיור ומגישה לאבא שלי, שמסדר אותם במדיח. סרט נע זוגי.
הרעיון הכללי היה לפשט את החיים שלהם, להפוך את הכול לנגיש, קל, קרוב, מרווח. את המקרר הענק החלפנו בקומפקטי, את התנור הכפרי האימתני המרנו בבילט־אין סטנדרטי בגובה המותן של אמי, ואת הגז החלפנו בכיריים של אינדוקציה עם טיימר אוטומטי לעזרת השכחה שאולי תבוא.
אמא שלי לא אומרת את המילה מוות. במקום זה היא אומרת "מאה ועשרים": לחיים קוראים "לפני מאה ועשרים", ולכל מה שלא חיים קוראים "אחרי מאה ועשרים". לוגי סך הכול. לפי הלוגיקה הזאת יש לאמא שלי 35 שנים עד הדדליין. לדעתי זה ים זמן, אבל היא לא מתרשמת מהמספר הזה כמוני. אצלה המזוודה ארוזה שבוע לפני הטיסה, שולחן הפסח ערוך שלושה ימים לפני ליל הסדר ואת הברכות שהיא כותבת לנו בוואטאספ המשפחתי היא שולחת תמיד יום לפני היומולדת.
אז זה רק מתבקש שהיא התחילה עם הצ'ק־ליסט לקראת 120 כבר ב־85, ויפה שעה אחת קודם! ואני לא מתכוונת לדברים כמו באנג'י או סקס בשלישייה או שחייה עם דולפינים, לא לא, הרשימה שלה מורכבת ממטלות גורליות כמו לסדר את כל המגירות והארונות, למיין את כל המסמכים, לסרוק את כל התמונות מהאלבומים הישנים ולחלק את כל השיט שלה לנו: הסרוויסים העודפים, מפות השולחן הרקומות, הסירים הענקיים שהיא כבר לא ממלאה כמו פעם, ובמקום זה מסתפקת במחבת הקטנה להכין לאבא שלי חביתה או פילה של דג לבן ופלחי. אני די בטוחה שכשמלאך המוות ידפוק על דלת ביתה, הוא יופיע בדמותה של מנקה ענקית, נרגנת ומקטינת ראש, שצריך לסדר לקראתה את הבית.
יומיים אחרי פגישת התכנון האחרונה שלנו, אחרי שהוא אישר את תוכניות המטבח עם המפקחים שלו, ואחרי שחתמנו והזמנו ושילמנו, קיבלתי טלפון מאיקאה. דניאל היה על הקו: "חשבתי על זה הרבה, רותי, ואל תכעסי, פשוט אם אני לא אגיד זה ימשיך להציק לי, אז אני מעדיף להגיד: אני לא בטוח שהשארנו לאמא מספיק מקום מסביב לכיריים ואני לא רוצה שהיא תצטרך להצטמצם שם ליד המקרר".
הסתכלתי שוב בתוכניות. הוא צדק! אבל לא רק זה, גם הדרך שבה קרא לה, אמא, המחשבה על התנועה המוגבלת שלה, תשומת הלב, העובדה שיצא ידי חובתו ובכל זאת חזר להתקשר ולהתריע כשכבר לא היה צריך - שום דבר פה לא היה מובן מאליו.
המטבח החדש כבר עומד. רק לשיש אנחנו עוד מחכים כמו לגודו. אור חדש מציף את החדר. אבא שלי יושב ומשקיף על הבית מהשולחן הישן שניצב באמצע המטבח החדש. אמא שלי מסדרת חזרה את הכלים בארונות הריקים והנקיים. אני חושדת בה שכל פרויקט המטבח החדש היה עוד תירוץ בשביל להוריש לנו כבר עכשיו את כל השיט שלה. "אני לא מחזירה למטבח החדש את כל הכלים האלה, זה טירוף", היא אומרת, מצלמת כלי הגשה או ספלי צ'יינה מצוירים ושולחת בוואטסאפ של המשפחה המורחבת עם הכיתוב "מי רוצה?".
