איור: Shutterstock
היכולת לקרוא היא חידה נוירולוגית. הרי עד לפני כמה מאות שנים, רוב הציבור לא ידע כלל לקרוא, ובכל זאת חלקנו לומדים לקרוא באופן שנראה טבעי למדי, כאילו המוח הותאם למשימה מאז ומתמיד. אחרים, שהם הרוב, יוכלו ללמוד קריאה אם יקבלו את ההוראה הנכונה, ואילו קבוצה שלישית תחווה אתגר מתמשך. בין אלה נמצאים 5% עד 17% מהאוכלוסיה (תלוי איך סופרים) שלוקים בדיסלקציה. לקושי הזה יש רכיב גנטי מובהק, עובדה שמעלה את אחת השאלות שמטרידות חוקרים: מדוע ה"חיסרון" כביכול הזה נשמר לאורך שנים בגנטיקה האנושית והוא עדיין נפוץ כל כך?
● ביקשנו מבינה מלאכותית לעצב לנו לוגו חדש. זה מה שיצא
● גולדמן זאקס הימרה נגדה: עכשיו היא מזנקת עקב השקעה במתחרה של OpenAI
● העיתון הנפוץ בגרמניה מסתבך בשורה של שערוריות סקס, סמים ופוליטיקה
בדרך כלל, מייחסים לתכונה מסוימת שנשמרת כך יתרונות הישרדותיים, ואכן, בשנים האחרונות כמה חוקרים של דיסלקציה החלו לזהות את היתרונות הנלווים לה, גם אם לא כולם הוכחו עד הסוף והקשר ביניהם לא הוברר. המחקר של ד"ר הלן טיילור, מהמרכז ליזמות באוניברסיטת סטרטקלייד בבריטניה וממכון מקדונלד למחקר ארכיאולוגי, המסונף לאוניברסיטת קיימברידג', מנסה לחבר בין חתיכות הפאזל.
טיילור פיתחה תיאוריה הקושרת בין היתרונות השונים שיש לאנשים עם דיסקלציה כדי להסביר מה ייחודי, ובמובנים מסוימים אף משופר, בצורת המחשבה שלהם. אבל זה לא הכול. יחד עם הקולגה שלה, ד"ר מרטין ווסטרגרד מאוניברסיטת קיימברידג', היא פרסמה מאמר המציע תיאוריה של "מוח קולקטיבי", הכולל בתוכו מוחות ספציפיים עם יכולות מסוגים שונים.
בשיחה עם "גלובס", היא מסבירה מדוע החברה האנושית אינה יכולה לוותר על אף אחת מהיכולות האלה. יותר מזה, היא טוענת שאם החברה תמשיך להסליל אנשים עם דיסלקציה אל מחוץ לעמדות בכירות, האנושות תגביל באופן משמעותי את יכולותיה לשרוד בשינויים העומדים לפתחה.
ידע הוא הכרחי להישרדות
מה לארכיאולוגית ולחקר הדיסלקציה? באופן לא מפתיע, טיילור היא בעצמה דיסלקטית, אך היא הצליחה להתגבר על הקשיים והסטיגמות הכרוכים בכך, והגיעה לאוניברסיטת UCL היוקרתית בלונדון. לאחר שסיימה את התואר שלה בארכיאולוגיה, הצטרפה למשלחת מחקר להרי הנובה בסודן, לשם ברחו פלגים מודרים או נרדפים מחברות אפריקאיות רבות לאורך השנים, בגלל היתרונות ההישרדותיים שמעניקים ההרים. לכן, התפתחו בהם מגוון חברות שונות זו מזו, הן במבנה החברתי שלהן והן בשימוש שלהן בשפה.
המפגש עם המגוון הזה נטע בטיילור את הרעיון של מה שהפך לדוקטורט שלה: המחשבה שהאבולוציה האנושית משמעותית לא רק הישרדות הפרטים המתאימים ביותר לסביבה, אלא הישרדות של פרטים מותאמים לתפקידים מסוימים בחברה. פרטים אלה לבד אולי לא היו יכולים לשגשג, אבל הם מועילים להישרדות הקבוצה כולה, ולכן דווקא בחברה האנושית, ההתמחויות הללו נשמרות מדור לדור. המחקר שלה קיבל שבחים על המקוריות שלו, לצד העיגון העמוק שלו במידע ארכיאולוגי מהשטח.
הצעד הבא שלה היה לחדד את העובדה שאחת היכולות המיוחדות הללו שעוזרות לשגשוג הקבוצה עשויה להיות אותה תסמונת שאנחנו מכנים היום דיסלקציה.
איך מגדירים היום דיסלקציה? האם ההגדרה השתנתה לאורך השנים?
"בשנת 1968, איחוד הנוירולוגים העולמי הגדיר דיסלקטים 'ילדים שלמרות הכשרה קונבנציונלית אינם מצליחים להשיג יכולות בתחום הקריאה, הכתיבה והאיות, התואמות את יתר היכולות האינטלקטואליות שלהם'. במהלך השנים, ההגדרה השתנתה והתמקדה בטעויות בזיהוי מילים ובאיות שלהן, אך זו עדיין הגדרה מבוססת קושי, ולא מאוד שונה מההגדרה המקורית.
"עם זאת, כבר משנות השישים של המאה הקודמת, חוקרים שמו לב שיש אצל ילדים דיסלקטים עוד מאפיינים, חלקם גם חוזקות".
זה קרה גם לדפוסי חשיבה אחרים, שנחשבו בעבר פתולוגיים, כמו הפרעת קשב או אוטיזם.
"אכן, מצבים נוירולוגיים אחרים זוהו כ'הבדל' ולא רק 'כשל', אבל לגבי דיסלקציה, העדויות האלו נותרו שנויות במחלוקת, כי רוב החוזקות האופייניות לדיסלקטים הן כאלה שקשה להגדיר במדויק או לכמת. אנחנו בעצם קבוצת החוקרים הראשונה שהציעה מנגנון אבולוציוני שיכול להסביר מדוע התפתחה דיסלקציה דווקא כיתרון. החוט המקשר בין היכולות הללו הוא מה שקראנו לו 'למידת חקר גלובלית'".
מה זה אומר בפועל?
"כדי להסביר את זה, יש להבין מה כל כך מיוחד בלמידה, וספציפית בלמידה של בני אדם. מהו בעצם הייחוד של המין האנושי, שאיפשר לו להגיע לאן שהגיע בעולם. הייחוד שמקובל היום לדבר עליו הוא 'התאמות תרבותיות', כלומר, אנחנו לא מתאימים את עצמנו פיזית לסביבתנו, אלא מתאימים את הידע שלנו לסביבה. אנחנו לומדים מהדורות הקודמים, לדוגמה, היכן למצוא מזון, כיצד להפיק אותו באופן מוצלח, כיצד להפוך חומר גלם בסביבה שלנו למשהו שיחמם אותנו או ירפא אותנו. הטכנולוגיה היא בעצם התאמה תרבותית, כי היא מבוססת על ידע.
"אם אזרוק אותך עכשיו לקוטב הצפוני, לא תשרדי שם זמן רב, לעומת יליד המקום. פיזית, את ואדם אינואיטי לא כל כך שונים, וכן תוכלי לשרוד אם תלמדי ממנו את כל מה שהוא יודע. עבור בני אדם, ידע הוא הישרדות. יתרון ברכישת ידע הוא יתרון אבולוציוני".
איך משיגים ידע? דרך למידה, כמובן, אומרת טיילור. "ה'פטנט' של האנושות הוא העברת הידע שנצבר לאורך דורות הלאה, בלי שנצטרך בהכרח לרכוש את הידע הזה ישירות מהעולם עצמו. זה ידע מהסוג שיש לנו בספרים, בשיעורים בכיתה. אבל כאשר רוצים לשפר את הקיים, או כאשר הסביבה משתנה, צריכים לחזור וללמוד גם מן העולם.
"האמת היא שרוב הלמידה האנושית היא משולבת: למידה מהדורות הקודמים או מאנשים אחרים, וגם למידה מהעולם. אנחנו בוחנים את הידע שקיבלנו מול העולם, מאשררים אותו, עושים לו התאמות לסביבה ולחיים שלנו".
יתרון בסביבה וירטואלית
שני סוגי הלמידה דורשים משאבים של זמן ומאמץ קוגניטיבי, שהם מוגבלים אצל כל אדם. לכן הם באים זה על חשבון זה, אומרת טיילור. התמהיל שנבחר תלוי באתגרים שעומדים בפנינו. בסביבה חדשה או חריגה, איננו יכולים להשתמש במה שאנחנו כבר יודעים. כך גם מול משימה חריגה, או כשאנחנו שואפים לשפר את הקיים.
"גם בין אנשים שנמצאים באותה סיטואציה יש הבדלים בין־אישיים באופן הלמידה. ישנם אלה שלומדים מהעולם רק כדי לשפץ קלות את הרעיונות הקיימים שלהם, ואחרים שאוהבים מאוד לצלול לתוך עולמות חדשים לגמרי עבורם ולעשות אינטגרציה חדשה".
ואתם מצאתם קשר בין הסוג השני של עיבוד המידע לבין דיסלקציה? איך בדקתם והוכחתם דבר כזה?
"בעשורים האחרונים, כמה חוקרים מצאו חוזקות קוגניבטיות אצל אנשים עם דיסלקציה. אנחנו איגדנו את הממצאים הללו למאמר, והראינו כיצד הם קשורים אלה באלה".
טיילור טוענת שמדובר ביכולת לראות את התמונה הגדולה או הרחבה, שמתבטאת בצורות שונות ומשלימות ברמות שונות של עיבוד מידע - החל בהיכן ממקדים הדיסלקטים את המבט (רמת העיבוד הנמוכה ביותר) ועד היכולת שלהם להפליא בחשיבה המצאתית.
ברמה הבסיסית, אנשים עם דיסלקציה התקשו במיקוד העין במרכז שדה הראייה אבל נראה היה שהם רואים ברזולוציה גבוהה יותר עצמים שהופיעו בפריפריה של שדה הראייה.
ברמת האינטגרציה של פרטים מתמונה, אנשים עם דיסלקציה הצליחו לזהות מה "בלתי אפשרי" בציור אשלייתי, למשל ציור המפל של מ.ק אשר, מהר יותר מכלל האוכלוסיה. "אנחנו רואים בכך סימן לעיבוד יותר גלובלי, כי כאשר מסתכלים על כל פרט בתמונה, הכל נראה תקין. כדי להבין מה לא בסדר צריך לראות את התמונה כולה", אומרת טיילור.
כשעולים לרמה של ייצוג מידע חזותי במוח והסקת מסקנות, "אנחנו מגלים שאנשים עם דיסלקציה כנראה יודעים לבנות ולייצג בעיני רוחם מודלים של העולם סביבם טוב יותר מאשר ממוצע האוכלוסייה. נראה שהם מעבדים את המידע בצורה שהיא יותר 'טופ דאון'. כבר אחרי שקיבלו כמה פרטים על סביבתם, הם מתחילים למדל אותה לעצמם ומכוונים את המשך החקירה שלהם כך שיוכלו להשלים פערי מידע, בשיטה של בניית ניבוי ואישרורו. ניבוי טוב נובע ממודל טוב"
כך, לדוגמה, בניסוי בבני נוער עם ובלי דיסלקציה, המשתתפים היו צריכים לנווט דרך סביבה וירטואלית ולחפש בה מכונית צעצוע. לאחר מכן התבקשו לשחזר את הסביבה מהזיכרון. כאשר היה מדובר בסביבה דו ממדית, שתי הקבוצות הציגו ביצועים דומים. אולם בסביבה תלת ממדית, בני הנוער עם הדיסלקציה הצליחו יותר. טיילור מאמינה שזה קרה בזכות המודל שהם בנו בעיני רוחם.
אם אפשר לבנות מודל של מה שראינו, אפשר לבנות גם מודל של מה שלא ראינו, אפילו של רעיונות מופשטים. טיילור מזהה אצל דיסלקטים יכולת לייצג טוב יותר במוח מודלים של מערכות ביולוגיות שמעולם לא ראו בעין, של רשתות חברתיות, של רעיונות מופשטים.
תיאוריית המוח הקולקטיבי
כל זה מתבטא גם בהבדלים בלמידה מוטורית. "ישנה למידה פרוצדורלית, הקשורה להפיכתן של יכולות מוטוריות בעיקר לאוטומטיות, ולכן למהירות. לדוגמה, כשאנחנו רוכבים על אופניים. אנשים עם דיסלקציה קצת פחות יעילים בסוג הלמידה הזה, וקשה להם יותר להפוך לא רק את הקריאה והכתיבה לאוטומטיות, אלא גם חלק מהיכולות הפיזיות. אבל אם אנחנו שמים דגש על למידת חקר, אולי עדיף שהיכולות יהיו לא אוטומטיות מדי. אולי טוב לשמור על מודעות, וכך אולי אפילו להמשיך להשתפר. ייתכן שמה שנראה לנו למידה לא יעילה הוא יעילות מסוג אחר".
ברמה הגבוהה ביותר, מדובר בחשיבה "מחוץ לקופסה". לדוגמה, במבחן יצירתיות מסוג "כמה שימושים תוכל למצוא לקופסה", אנשים עם דיסלקציה מצליחים יותר בממוצע, באופן עקבי.
טיילור מציינת שגם במחקרים שלא עסקו בדיסלקציה דווקא נמצא שמי שיודע לבחון את המרחב בצורה פרואקטיבית יותר גם מצליח יותר בהעלאת רעיונות יוצאי דופן. כלומר, לא רק היא אומרת שישנם "סגנונות חשיבה" שמתבטאים בכיוונים דומים ברמות עיבוד מידע שונות.
אז מה בעצם האבולוציה ניסתה להשיג, ולמה אופני המחשבה השונים חייבים להיות זה על חשבון האחר?
"התיאוריה שלי היא כ זאת: בני אדם התפתחו בסביבות של אי־ודאות רבה. נראה שבני האדם אימצו את הידע בתור כלי ההישרדות העיקרי שלהם, ובשלב מסוים נדרש כל כך הרבה ממנו, שאי אפשר היה להחזיק אותו במוח אחד. הדרך היחידה להמשיך להתפתח ולשרוד כמין הייתה להאציל סמכויות למידה שונות לחלקים שונים מהקבוצה, ואז לחבר את כל הידע הזה יחד ולשרוד כקבוצה, כלומר, ליצור מעין 'מוח קולקטיבי' שיש לו מגוון יכולות".
היכן ממוקם המחקר שלך בתוך כלל הספרות על מגוון נוירולוגי, כלומר, הרעיון שיש כל מיני סוגים של חשיבה והסוגים הפחות נפוצים אינם צריכים להיות מקוטלגים בהכרח כהפרעה?
"Neurodiversity הוא המינוח המוכר יותר. הוא נטבע על ידי ג'ודי סינגר בשנות ה־90, והצית תנועה חברתית משמעותית שהעלתה סימני שאלה לגבי מיצוב כל צורת חשיבה שונה כהפרעה.
"אני מסכימה עם הרעיון הזה. אני חושבת שדיסלקציה היא צורת חשיבה שונה עם יתרונות וחסרונות, ולא רק הפרעה. אבל התיאוריה שלי היא לא תנועה חברתית אלא תיאוריה מדעית עם הוכחות מדעיות, והיא לא עוסקת רק בכך שיש יתרונות למוח הדיסלקטי, אלא מוסיפה את רעיון המוח הקולקטיבי והיכולות שמשלימות זו את זו. אם נוותר על אחת מהן (למשל על ידי "ריפוי" ההפרעה), נשפיע לרעה
על היכולת של כל הקבוצה לתפקד".
בשנים האחרונות טיילור משמשת גם כמאמנת אישית לסטודנטים ותלמידי מחקר עם דיסלקציה והפרעות קשב, ומנסה לעזור להם להבין כיצד פועל המוח שלהם וכיצד הם יכולים להפיק את המקסימום מצורת המחשבה הייחודית שלהם.
מחקריה זכו למימון מקרן על שם ג'ון טמפלטון, דרך החברה המדעית לאבולוציה תרבותית.
אל תקראו להם דיסלקטים
מחקריה של טיילור מצוטטים בדרך כלל בהקשר של שינוי היחס לאנשים עם דיסלקציה ושינוי היחס שלהם לגבי עצמם, אבל טיילור דווקא מתעניינת בהשפעת התובנות מהמחקר על האנושות כולה, וביכולת להרחיב את הרעיון לסוגי חשיבה 'לא טיפוסיים' נוספים, איך הם תורמים למוח הקולקטיבי הגדול.
"מחקרים בתחום הביולוגיה מראים שכל מין שמתחיל לחקור פחות מדי, שמתכנס לתוך אזור נוחות, יהיה לו בהמשך קשה לשרוד. זה נכון במיוחד בסביבות שהשינויים בהן מהירים", אומרת טיילור. לכן היא מודאגת. לדבריה, גם היום, כשכבר ברור שאנשים עם דיסלקציה אינם נופלים ביכולות האקדמיות שלהם מאנשים שלמדו לקרוא בקלות, הם עדיין עלולים להיות מתויגים ומוסללים למשרות פחות מרכזיות בחברה.
לטענת טיילור, לא כל האנשים עם דיסלקציה "מממשים את הפוטנציאל" שלהם. ואם אתם דיסלקטים שמתגרדים למשמע שלוש המילים האלה, אתם מבינים בדיוק על מה היא מדברת.
כשהחברה, גם אם לא בכוונה, מוציאה אנשים עם דיסלקציה ממוקדי איסוף הידע וקבלת ההחלטות, אנחנו עלולים לאבד אותו חלק מהמוח הקולקטיבי שנחוץ להתמודדות עם שינויים דרמטיים, כמו אלה שמביאה איתה הבינה המלאכותית. דווקא עבור סביבה בשינוי, טוענת טיילור, היכולות הקוגניטיביות המזוהות עם דיסלקציה הן הכי נחוצות. כך גם לגבי משבר האקלים.
האם גם לאנשים ללא דיסלקציה יכולים להיות היתרונות האלה?
"כן, זה רצף, אבל נראה שהמאגר הכי גדול של היכולת הזאת נמצא אצל הדיסלקטים".
היית רוצה שהדיסלקציה תקבל שם חדש?
"כן. לא הקושי הוא העניין פה, לא ה'דיס', אבל גם לא בהכרח הלקסיה, הקריאה. הייתי קוראת להם 'חוקרים גלובליים'".