קלינטון לוחץ יד לאורחת במלון בוושינגטון. הקדיש לזה זמן על חשבון דברים אחרים / צילום: Shutterstock
ביל קלינטון היה מאסטר בנטוורקינג. הוא היה כותב פתקים בכתב ידו האישי ונותן אותם לאנשים שהחיבור איתם היה חשוב לו ודאג לקצר את נאומיו באירועים כדי להשאיר זמן רב מהמקובל ללחוץ ידיים, להצטלם ולערוך שיחות עם הקהל - כך העיד עליו ג'ון קורקוראן, לשעבר כותב הנאומים שלו. קלינטון ידע עד כמה השקעה בקשרים היא מפתח להצלחה ולא היסס להקדיש לזה זמן על חשבון דברים אחרים.
● מה קרה כשגרמתי לאמא שלי להחליף את המטבח אחרי 45 שנה? | קניתי
● למה עדיף להניח לילדינו לשחק בכוס פלסטיק במקום להקריא להם סיפור? | סרנדיפיטי
● הקסם של "יורשים": למה אנחנו כל כך נהנים לצפות בעשירים סובלים? | רעיון
נשיא ארה"ב לשעבר אולי לא היסס להשתמש בזה, אבל בקרב קהלים רבים נטוורקינג הייתה מילה גסה במשך שנים. היה לה ניחוח לא מוסרי, והיא התקשרה עם רעיונות כמו קליקה, קומבינה או פרוטקציה. מחקרים מוכיחים שפגישות רישות מרגישות צבועות, ומאופיינות בהתנהגות מלאכותית, הצגה עצמית מוגזמת ושפת גוף לא טבעית.
אבל נדמה שהיום יותר מתמיד היכולת שלנו לנוע בעולם נעוצה בחיבורים בין אנשים וארגונים - בעסקים, בעבודה וגם בחיים האישיים. לרישות יש משמעות, אך כדאי להתייחס אליו מתוך ענווה: אנו רוצים להוביל שינוי או מיזם חדש ופשוט לא יכולים לעשות זאת לבד. אנדרו קרנגי, איש העסקים ומראשוני תעשייני הפלדה בארה"ב, נהג לומר שההצלחה היא היכולת לשים סביבנו אנשים טובים מאיתנו. ההבנה שלאנשים יש יכולות משלימות לנו עשויה לאפשר לנו חיבור ממקום טבעי ולא מנצל.
גם לפרופ' ג'ולי בטיליאנה מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד הייתה תובנה בנושא. היא חקרה את הכוחות שיש לסוכני שינוי: לצד הניסיון המקצועי, ההשכלה והפוזיציה הניהולית, הכוחות הגלויים שלנו, היא הגדירה כוח נוסף, נסתר לדבריה, שהוא המשמעותי ביותר - מערכות היחסים והקשרים שלנו. רשת חזקה אינה כתובה במסמך קורות חיים ואנו יכולים רק להניח, שהאדם ששכרנו למשרה מביא עמו רשת חזקה שתסייע לו לקדם מהלכים.
למה נטוורקינג הוא כל כך חשוב? מחקרים מצאו כי המניע הראשון לרישות הוא דווקא פסיכולוגי. דרך רשת הקשרים אנשים מרגישים שייכים ונתמכים, הם מוצאים ביטחון והחוסן הקבוצתי מאפשר להם להתפתח. המניע השני הוא מקצועי. הרשת הזאת הפכה לכלי בסיסי בעולם העסקי־מקצועי. כך יכול העובד להכפיל את כוחו, לקדם משימות שהיה מתקשה לבצע לבדו ולהיות יעיל יותר. בתווך שבין המניע הפסיכולוגי והמקצועי נמצא המניע השלישי, הערכי־תרבותי - הרצון בשיתוף, נתינה וקהילה.
עבודת הנטוורקינג מתחלקת לשניים: רישות מובנה, שמכוון אל מטרה, משימה, פרויקט, שם נדרשים חיבורים ממוקדים רלוונטיים ומבוססי אמון שיאפשרו לקדם מהלכים באופן יעיל ואפקטיבי; הרישות המעניין יותר הוא הלא מובנה, הסרנדיפי, שמאפשר לנו ומעודד אותנו לבנות קשרים ללא תכלית, כאלה שיום אחד נבין לשם מה הם נועדו. ההיכרות הזאת נינוחה, פתוחה, רגועה, נוכחת ובעיקר סקרנית.
בספר Networking Smart הקדיש המחבר ווין בייקר (1994) פרק שלם לניהול הסרנדיפיטי ככלי להגדלת ההון החברתי שלנו. הוא מציין כי מדובר במרכיב הכרחי בקידום יצירתיות וכי יש לייצר תנאים שיגבירו את הסיכויים לגילויים אקראיים.
בעידן הטכנולוגי ההשקעה בקשרים הללו היא גם מלאכה קלה. אנחנו יכולים לשלוח דרישת שלום קטנה בדמות לייק או אימוג'י או הודעת וואטסאפ ולהזכיר לצד השני שאנחנו כאן. תשומת הלב היא אולי מצרך יקר, אבל בימינו הוא מחולק להמון המון מנות קטנות.
ומה עם פגישות של ממש? הן חשובות מאין כמותן. אמנם בעולם של משאבים מוגבלים קשה לפנות זמן לפגישות רישות ללא הקשר ומטרה, אבל אם תקדישו לכך שעה בלבד בכל שבועיים, תגלו שהיכרות פתוחה מכוונת כזו היא השקעה לא רעה בכלל. רק כך תגדילו את מעגל הקשרים שלכם באופן קבוע ורב־תכליתי. אל תחשבו מה יצא לכם מזה. תנו לנקודות להתחבר מעצמן.