מימין: פרנקלין ד' רוזוולט. אהב את הקוקטייל. באמצע: כוסית מרטיני. דבר לא השתנה במתכון. משמאל: בטי דייוויס בסרט ''הכל אודות חווה'', 1950. כיכב בסרטים הוליוודים צילומים: ויקיפדיה
ד"ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. היא כתבה חמישה ספרי היסטוריה עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדת פרס בוקר ופרס הספר הלאומי של ארה"ב
ב־1887, העיתון "שיקגו טריביון" הכתיר את המרטיני כקוקטייל חג המולד המוצלח ביותר. הוא הזכיר לקוראיו שהוא "עשוי מוורמוט, ג'ין ואנגוסטורה ביטרס", ועד היום זהו המתכון הקלאסי. העיתונאי האמריקאי הנרי לואיס מנקן אמר פעם שהמרטיני הוא "ההמצאה האמריקאית היחידה שהיא מושלמת כמו הסונטה".
מי המציא את המרטיני
רבים טוענים כי הם ולא אחרים המציאו את הקוקטייל. תושבי העיר מרטינז בקליפורניה מתעקשים שאת המרטיני הראשון הכינו שם, ב־1849, עבור בעל מכרה שרצה לחגוג את העובדה שמצא זהב. יש המייחסים את המצאת המרטיני לג'רי תומס, ברמן במלון "אוקסידנטל" בסן פרנסיסקו ב־1867.
בדיוק כמו שמדע החשבונאות התגלה במקביל על ידי הפיזיקאי האנגלי סר אייזק ניוטון ועל ידי המתמטיקאי הגרמני גוטפריד לייבניץ, המרטיני נולד מכמה שייקרים במקביל. מה שגרם לו לבלוט יותר מכל קוקטייל אחר היה החיבור שלו לחברה הגבוהה.
הגיבור ב"אור היום הבוער", הרומן של הסופר האמריקאי ג'ק לונדון מ־1910 אודות כורה זהב שהופך ליזם, שותה מרטיני כדי להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא הגיע למעמד הכלכלי הנכסף. הסופר ארנסט המינגוויי שילב את הקוקטייל ברומן "הקץ לנשק" מ־1929, והוא כתב עליו את השורה האלמותית: "מעולם לא טעמתי משהו כל כך צונן וכל כך נקי. הקוקטייל גרם לי להרגיש מתורבת".
● האנושות קרסה תחת החום הכבד, עד שההמצאה הזו שינתה את פני ההיסטוריה
● מדוע מיתוסים לא מבוססים דבקו בדמויות ההיסטוריות המוכרות האלה?
● המנהיגים הגדולים שנודעו לשמצה בגלל הניהול הריכוזי שלהם
רוזוולט מציע לסטלין כוסית מרטיני
תקופת היובש בארצות הברית, בה נאסר בכל רחבי ארצות הברית הכנה, הפצה ומכירה של משקאות אלכוהוליים בין השנים 1920-1933, הייתה תור הזהב של המרטיני. הג'ין הכי גרוע יכול היה להיעשות טעים בתוספת וורמוט וזיתים ("מרטיני מלוכלך"), בצל כבוש (מרטיני גיבסון), לימון ("מרטיני טוויסט"), ליים ("גימלט") או יותר ורמוט ("מרטיני רטוב"). נשיא ארצות הברית פרנקלין ד' רוזוולט כל כך אהב מרטיני, שהוא הציע לסטלין לשתות כוסית בזמן "ועידת יאלטה" שהתקיימה בשלהי מלחמת העולם השנייה. אלא שסטלין הצליח אך בקושי לסבול את הטעם. הוא אמר לרוזוולט שהקוקטייל אינו לטעמו בכלל.
ג'יימס בונד הופך לשגריר המרטיני
המרטיני כיכב בסרטים הוליוודיים רבים, ביניהם ב"הכל אודות חווה" מ-1950, בכיכובה של בטי דייוויס, שתיאר את הקוקטייל כהתגלמות הזוהר והתחכום. ב"חיה ותן למות", רומן מאת מחבר ספרי הריגול הבריטי איאן פלמינג שיצא ב־1954, ג'יימס בונד מזמין מרטיני על בסיס וודקה במקום עם ג'ין.
שנתיים אחר כך ב"יהלומים לנצח" פלמינג מתאר איך הקוקטייל "מנוער, לא מעורבב", אם כי הניעור מחליש אותו. אגב חוזק הקוקטייל: לפני כעשור "בריטיש מדיקל ג'ורנל" חישב שבונד שותה בממוצע 14 כוסות מרטיני ב־24 שעות, מה שהיה אמור לגרום לגוף שלו לרעוד.
סוגים שונים ומשונים של מרטיני
אנשי עסקים אמריקאיים לא היו רחוקים כל כך מהכמויות של בונד. ארוחת צהריים עם שלוש כוסות מרטיני הייתה עניין שגרתי, עד שהפסיקו את זיכוי המס המלא על ארוחות צהריים עסקיות בשנות ה־80. לאחר שסולק מחדרי הישיבות, חזר המרטיני הפך לעניין בקרב "מיקסולוגים" (מכיני הקוקטיילים בברים), והמציא את עצמו מחדש כקוקטייל לכל זמן ועת.
בשנות ה־90 התפתחו סוגים שונים של קוקטיילים, שאפילו ג'יימס בונד היה חושב פעמיים לפני שהוא היה שותה אותם: מרטיני שוקולד שמכינים עם קרם קקאו, ואפלטיני, שמכינים אותו עם ליקר תפוח, סיידר או מיץ.