אריאל תובל / צילום: שחר פליישמן
אישי: נשוי לסופי + 5, גרים ברמת החיל בתל אביב
מקצועי: מייסד ומנכ"ל רשת הרהיטים עצמל'ה
ילדות: נולדתי במיניאפוליס להורים ארגנטינאים, אבא בא לארה"ב ללמוד כלכלה ונשאר ללמד כלכלה. כשהייתי בן 3 עלינו לישראל, אבא נענה להזמנה להרצות באוניברסיטת תל אביב, אבל קיבל הצעת עבודה דווקא מהאוניברסיטה העברית ועברנו לירושלים. יש לי היום אחות אחת, גדולה ממני בשנתיים, פסיכולוגית קלינית. היה לי גם אח שנפטר לפני כ־15 שנים, מעדיף לא להיכנס לסיפור הזה.
● החוקר מהטכניון שלקח חברה בת 40 והוביל אותה לאקזיט של 210 מיליון שקל | ראיון
● הוא התחיל כטכנאי כבלים. היום הוא עומד בראש חברת פינטק | ראיון
● "לראשונה בחיי אין לי חלומות": המנהלת שמגיל 3 חלמה להיות רופאה | ראיון
בית הספר: התחלתי כתלמיד די בינוני, אבל השתפרתי עם הזמן, ובתיכון כבר הייתי תלמיד טוב.
צבא: נח"ל מוצנח. הייתי חייל גרוע ביותר, באמת קטסטרופה. כמעט נפלטתי מהמסלול הקרבי, אבל אני עקשן והמשכתי למרות קשיים שיש לי בהתארגנות, בעיות קשב ומוטיבציה ירודה.
השכלה: מהטיול אחרי צבא בדרום אמריקה חזרתי ישר ללימודי תואר ראשון בכלכלה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית - והמשכתי ברצף לתואר שני בכלכלה.
שכיר: בזמן הלימודים לתואר שני התחלתי לעבוד במשרד התעשייה והמסחר. זה לא הסתדר לי בראש, בזמנו הייתה שם פחות תרבות של עבודה. נשארתי שנה ואחרי סיום התואר עברתי לבזק.
בזק: עבדתי במחלקה הכלכלית. גם שם לא הסתדרתי כל-כך טוב. בשלב מסוים יצאתי עם אמא לקורס ויפאסנה בן 10 ימים וכשחזרתי ראיתי שכולם מסתכלים עליי מוזר. ראש התחום לקח אותי לשיחה ואמר לי שפיטר אותי בהיעדרי, ששלחו לי מכתב פיטורים בדואר.
פרק ב': אני נשוי בפעם השנייה + 5: שתי בנות ובן מאשתי הראשונה, שני בנים מסופי אשתי.
סופי: פסיכולוגית קלינית, תקתקנית־על עם הספקים לא מהעולם הזה. אישה חריפה, חכמה ומאוד מפוקסת, בניגוד אליי. שנינו אוהבים ספורט ויוגה.
רגע מכונן: בגיל 28, לאחר שפוטרתי מבזק, הייתי במצב די נואש. הייתי נשוי ממש טרי שעדיין מנסה למצוא את דרכו בחיים. סבא שלי היה תעשיין ידוע בארגנטינה, אז בראש שלי זה תמיד היה כיוון אפשרי, בטח עם כל הקושי שלי להיות שכיר.
חנות: בגיל 29 פתחתי את חנות הרהיטים הראשונה שלי בירושלים. זו הייתה חנות בזכיינות מחברה בשם נישה. לקחתי משכנתה על סמך דירה שקיבלתי מסבתא שלי, ויצאתי לדרך.
עצמל'ה: אחרי שנה בחנות בזכיינות ראיתי שאי-אפשר לעשות מזה כסף, וחיפשתי משהו קצת אחר. החלק החזק של נישה היה רהיטי ילדים, אז שילמתי למישהו שימצא שם קליט ופתחתי חנות רהיטים לילדים ומותג משלי.
אמת בפרסום: בהתחלה באמת כל הרהיטים היו מעץ מלא, אבל כיום יש לנו רהיטים כמו ארונות שבמובהק לא כדאי שיהיו רק מעץ מלא. גם המיטות והשולחנות שלנו משלבים עץ מלא עם MDF (עץ תעשייתי). בגלל זה אנחנו גם קוראים לעצמנו עצמל'ה ולא עץ מלא, כדי שלא נהיה מוגבלים מבחינת החומרים.
רשת: ההצלחה והאימפקט היו מיידיים, כי נכנסנו לאחר הכנה מתאימה, עם לוגו וקטלוג מושקע. נוצרה במהירות מודעות למותג, אבל עדיין היה קשה להרוויח כסף. היום אנחנו רשת עם 15 סניפים ברחבי הארץ. עם זאת, מאז הקורונה הסניף הכי חזק הוא אתר האינטרנט.
איקאה: חברה מדהימה, עם יתרון לגודל מפלצתי, אבל אנחנו יותר קולעים מהם לטעם הישראלי.
קשיים: התחרות בענף הרהיטים נחלשה לאחרונה, כי המון שחקנים יצאו מהמשחק. כרגע יש ירידה משמעותית במכירות שלנו ואין ספק שזה קשור לסביבת הריבית העולה ולאינפלציה, אבל גם למהפכה המשפטית שמפזרת גלים לא טובים. גם השנה הקודמת לא הייתה להיט, אבל השנה יש ירידה נוספת. בקורונה דווקא חווינו שנות שיא, מכרנו כמו משוגעים באונליין. מובן שעכשיו אנשים פחות משקיעים בבית, אבל כאשר התוצאות לא טובות גם אנחנו צריכים לעשות שיעורי בית, כי אולי יש דברים שאנחנו לא עושים נכון.
סיוט: הפחד העסקי הראשוני הוא שמתישהו תתרסק. כשיש לך רשת של 15 סניפים עם 120 עובדים, שכירות וארנונות, תמיד יש פחד כזה. זו הבעיה עם בעלות על עסק: אתה אף פעם לא יכול לשחרר.
מבט לעתיד: אני בהתלבטות ולא מהיום, כי עסק הוא משהו ששואב אותך וגובה ממך מחירים לא פשוטים. איפה אהיה עוד 15 שנה? לא יודע, אולי אתרחב לעוד סניפים ואולי אמכור את העסק.