איגור קבישר בדוכן הציורים שבנחלת בנימין / צילום: רות עפרוני
רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות
חנינו בחניון שוק לוינסקי, החניון היחיד שראיתי שלקוחותיו יוצאים מגדרם לדרג בציונים נמוכים. אולי כי מסלול נסיעה אחד מיועד גם לנכנסים וגם ליוצאים. רמזורים מהבהבים בכל קומה מודיעים לך אם להמשיך בנסיעה מטה או לעצור לרכב שמתפתל מעלה בכיוון הנגדי. זה כמובן לא תמיד עובד העניין הזה, ופקקים ארוכים משתרכים מתחת לפני האדמה, כמו סרט אימה קלסטרופובי.
● מה קרה כשגרמתי לאמא שלי להחליף את המטבח אחרי 45 שנה? | קניתי
● נטוורקינג: צביעות ריקה או מיומנות הכרחית לקידום מקצועי? | סרנדיפיטי
● 25 שנה ל"מופע של טרומן": כולנו בפעמון הזכוכית | רעיון
אנחנו הולכות בחום הכבד על נחלת בנימין צפונה, עם הסליז והעולב המפתים של פלורנטין. אחרי חנות הבדים השלישית שאנחנו מבקרות בה, נדמה לי שעלמה מדברת עם המוכרים רק בשביל לשמוע את הצליל האהוב של העברית־הפרסית שלהם. לאט לאט אנחנו מתקדמות לחלק המדרחובי של נחלת בנימין. לפחות 20 שנה שלא הייתי שם. אולי 30. בפעם האחרונה שביקרתי פה פלייסמטים מעץ של "קקאדו" היו להיט החתונות. זה וכלי לפונדו.
הרחוב היה מוצף עכשיו דוכנים של אמנים ומלאכות יד, רוכלים וקונים, בליל שפות לצד העברית, מלא תיירים עם כובעים וריח של קרם הגנה, ישראלים של פריפריה, נערים ונערות במסע גילוי של ציונות וסקס.
עלמה עוצרת בדוכן ציורים. היא מתחננת שנקנה אחד לאחותה הגדולה, הגר, אחרי ריב בעקבות היעלמות מסתורית של מסיכת השיער הקדושה של הגר והופעתה המפלילה בחדרה של עלמה. אני יודעת שהיא מרגישה רע על הגניבה ועל הריב ועל השקר ("גורי אני נשבעת לך שלא השתמשתי. רק בטעות הבאתי את זה לחדר שלי אבל לא נגעתי"). "גורי ממש תאהב את זאתי" עלמה מצביעה על אחד הציורים. הוא קטן, בצבעי מים פסטליים, מצויר בו בית אבן ישן בצפת, עציץ גרניום מקשט את חזיתו וחתול מיילל על חומותיו.
איגור קבישר, הצייר, מסביר שזה אחד החתולים שלו. יש לו שניים, אחים. השני מופיע בציור אחר, שלא יריבו. כל הציורים עדינים, אופטימיים, פינות שקטות של נוף עירוני או כפרי מטבריה, חיפה, ירושלים וצפת - שהתיירים מאוד אוהבים. יש גם כמה מחוף הים של תל אביב ואפילו מנחלת בנימין עצמו. כמו ציור של מלון נורדוי הוורוד שנשקף ממש מאחוריו.
קבישר חותם את שם משפחתו על הציורים. בגדולים הוא גם מוסיף את השנה שבה צויר. ציורי השמן הגדולים לוקחים לו שבוע לפחות. צבעי המים פחות. לא מזמן תיירת שבכל ביקור הייתה שבה ורוכשת ציור אחד שלו, שלחה לו צילום של קיר בביתה באנגליה, שמוקדש כולו לישראל שקבישר מצייר. זה שימח אותו מאוד.
הציורים של איגור מתעדים נוף ישראלי, אבל גם מוסיפים קצת מהדמיון שלו. נדמה לי שאת הירוק והאור הרך יותר, הוא מייבא מהזיכרון שלו מרוסיה. בגיל 42 הוא היגר מסנט פטרסבורג לחיפה ושם נשאר עד היום, 30 שנה אחרי. איך עוזבים מקום בגיל 42? קבישר אומר שהזמנים היו רעים בשנות ה־90, שהחופש הצטמצם, שלהיות יהודי לא היה להיט אז.
פעמיים בשבוע, בשלישי ושישי, הוא אורז את הציורים שלו ונוסע מחיפה לתל אביב, לפרוש אותם בדוכן שלו במדרחוב. בין לבין הוא מלמד ציור וכמובן מצייר.
יש בו משהו עדין כל כך. נחבא אל הכלים. הוא מדבר בלחש, חושב בין מילה למילה. דרוך לשאלות המבקרים. שמח בכל סקרנות שלהם. כשמישהו מתקרב לדוכן שלו הוא נעמד מיד, מחליק את החולצה שלו עם היד, נכון לכל אינטראקציה, אבל לא יוזם אותה. לא מסתחבק. לא טופח על השכם. לא מתלוצץ. כל תנועה שלו מגלה שהוא לא מפה. זה כאילו העיניים שלו לא התרגלו אף פעם לאור החזק ולרעש הישראלי. אולי בגלל זה הציורים שלו מסתכלים על ישראל קצת מבחוץ, נעימים, רגועים, בלי טיפה של ציניות או אירוניה.
כשנפרדנו לחצנו ידיים. החום היה תלוי מעלינו ומכביד, האוויר לא זז. אבל איגור קד קידה קטנה, כמו עץ שזז ברוח קלה שרק הוא מרגיש.