''ונוס ומרס'', סנדרו בוטיצ'לי, 1485 / צילום: ויקיפדיה
הרווי רכלין הוא עיתונאי וסופר אמריקאי
סנדרו בוטיצ'לי (1445-1510), צייר מפירנצה, בן תקופת הרנסאנס האיטלקי, אולי מוכר בעיקר הודות לציורו "הולדת ונוס", אבל הציור שמדבר אלינו כיום הוא בעיקר "ונוס ומרס". הוא מבריק לא רק בגלל יופיו והווירטואוזיות האמנותית שלו, אלא בגלל האופן בו הוא מצליח ללכוד בפריים אחד מסר חשוב. הציור של בוטיצ'לי הוא משל על מאזן הכוחות בין המינים.
מרס הלך לישון, ונוס רוצה עוד לשוחח
ונוס מסתכלת על מרס הישן לאחר הפוגה רומנטית. היא לבושה בשמלה לבנה, תלתליה מונחים בעדינות על החזה שלה, וגופה נח על כרית בצבע משמש חיוור. אלת האהבה היא הדמות המושלת בתמונה - היא הכניעה את אל המלחמה.
סאטירים מחייכים משחקים מסביבם כמו ילדים. אחד מהם חובש את הקסדה של מרס, ואוחז בידיו את החנית הגדולה של האל; השני מסתכל אל עבר ונוס כדי לראות כיצד היא מגיבה למשחק; השלישי נושף תרועה מחרישת אוזניים באמצעות קונכייה אל תוך אוזנו של האל; והרביעי, בתחתית הציור, זוחל בחוצפה שובבית אל תוך השריון הזרוק של מרס. מרס עצמו ישן שינה עמוקה בקרחת היער, אחרי שליבו נכנע וכוחותיו התרוקנו. הגבריות שלו סרה למרותה של האהבה.
הסצינה הקלילה שהנציח בוטיצ'לי מזכירה את יחסי הכוחות בין גברים ונשים כפי שהם מתגלמים בסיטקום מודרני. מרס, לאחר שצרכיו הגופניים סופקו, רוצה רק לישון. ונוס, עודנה ערנית לגמרי, הייתה שמחה לשוחח מעט. ההבעה הדו⁻משמעית שלה משקפת שילוב של סיפוק וכיסופים, לצד זחיחות מכך שקסמיה הפכו את אל הקרב למסה של בשר רפוי ונוחר.
הציור מספק אזהרה: לא משנה כמה גדולה התשוקה - רגעים של איחוד מאושר הם בני חלוף. במאבק בין המינים על פי בוטיצ'לי - האישה חזקה מהגבר. לה נתונים המרץ והכוח; הגבר המותש - ישן. אלא שמבחינה אמוציונלית, צרכיה של האישה גדולים יותר. לגבר, שהוא חסר מודעות לרגשות העדינים יותר, יש יותר כוח. הסאטירים רומזים על הסימפתיה שרוכש הצייר לאישה, המקיימת קשר עם גבר שכל התעניינותו היא בבשר. מתי תשתעמם ונוס מהטסטוסטרון של אל המלחמה? כמה משגלים יחזיקו את הקשר הזה? לוונוס לא נראה שאכפת אם הסאטירים השובבים מפרים את מנוחתו של מאהבה.
מימין לראשו של האל הישן, צייר בוטיצ'לי קן צרעות, דימוי המרמז על תוצאות כואבות ממערכת היחסים הזו. באופן אירוני, במיתולוגיה הרומית, בין צאצאיהם של ונוס ומרס הייתה בת, הרמוניה שמה, אלת ההסכמה; וגם שני בנים, פובוס ודימוס, אלי הפחד והפניקה.
וישנו הקשר אפילו אפל עוד יותר ביחסים האלה: היחסים בין אלת האהבה ואל המלחמה היו יחסי ניאוף. וולקן, האל המכוער של נפחי הברזל, יצרן כלי המלחמה, היה בעלה של ונוס - ואחיו של מאהבה מרס. האל המקורנן בסופו של דבר נקם בהם: הוא כלא את הזוג הנואף בשעת מעשה וגרר אותם לפסגת הר אולימפוס כדי לבייש אותם בפני האלים האחרים.
הדיון הפסיכולוגי על ההבדלים בין המינים
לציור של בוטיצ'לי יש השפעה על המתבונן מכיוון שהוא משקף בכנות ובשנינות את השאיפות הרומנטיות, האינטראקציות והמציאויות שכולנו לומדים בדרך הקשה. זהו מחזה משעשע על תהפוכות התשוקה, השיאים ונקודות השפל של האהבה, ההסכמות והוויכוחים, התענוג והשבריריות.
הגאונות של בוטיצ'לי ניכרת לא רק באלגנטיות שבה תיאר את הבד השקוף של שמלת ונוס או גופו העירום למחצה של מרס, אלא גם בדרך בה צייר בקווים מקומרים את הרגליים, הזרועות והגופות שלהם. אלו מעבירים היטב את מצב הרוח שלאחר המשגל.
את הציור צייר בוטיצ'לי סביב 1485 והוא תלוי כיום בגלריה הלאומית בלונדון. הוא חזה את הדיון הפסיכולוגי המודרני על ההבדלים בין המינים. בספרו הידוע "גברים ממאדים, נשים מנוגה", ג'ון גריי קידד את שני כוכבי הלכת, הקרויים על שם שני אלים רומיים, כסמלים להתנהגויות המאפיינות גברים ונשים.
מי היה הפטרון שמאחורי היצירה?
לא ידוע רבות על חיי האהבה של בוטיצ'לי. גם לא על החוויות או הדחפים שהניעו אותו לתאר את הסצינה הזו בציור. האם הוא, כמו מרס, אי פעם הוריד את השריון ונכנע בחוסר אונים לפיתוי האהבה? האם הגורל של אל המלחמה היה דומה לגורלו של האמן? בוטיצ'לי, שהרבה לתאר בציוריו נושאים דתיים, אלגוריות ומיתולוגיות, היה בערך בן 40 כשצייר את שני האלים הרומיים. הנסיבות בהן צייר את "ונוס ומרס" לא ידועות, אם כי יש חוקרים הסבורים כי הציור נועד לקשט את חדר המיטות של הפטרון שלו.
אם הציור של בוטיצ'לי היה עבודה מוזמנת, אז מי היה הפטרון? גבר שהיה בטוח מספיק מבחינה פסיכולוגית כדי להתמודד עם יתרונן של נשים על גברים? אישה שרצתה להזהיר את מאהביה שלא יתייחסו אליה כאל צעצוע? או שבוטיצ'לי, במצב רוח מבודח, הציג לפטרון שלו, שלא חשד בדבר, ביקורת על יחסיו של אותו בעל הון עם בנות המין השני?
דבר אחד בטוח: כל עוד בני אדם ילכדו בענייני הלב, "ונוס ומרס" של בוטיצ'לי ימשיך להדהד בקרב רומנטיקנים וחובבי אמנות כאחד.