יאיר לפיד, יש עתיד (טור בידיעות אחרונות, 2005), בצלאל סמוטריץ', הציונות הדתית (מאמר בעיתון בשבע, 2017) / צילום: דוברות הכנסת
המחאה הסוערת שבה חזינו השבוע, על רקע אישורו בקריאה ראשונה של החוק לצמצום עילת הסבירות, היא כבר חלק ממגמה. המאבק המתמשך נגד החקיקה המשפטית שמקדמת הממשלה, מוביל לכך שהאירועים המכונים "ימי שיבוש" הולכים ומתגברים, ואפשר רק לשער כי ככל שלא תימצא פשרה הם רק יחריפו. אבל מהו הגבול שעם חצייתו הופכת מחאה מכלי דמוקרטי מתבקש לכזאת שאינה לגיטימית? בדיון הפוליטי שאחריו אנחנו עוקבים התשובות מסתדרות תמיד בהתאם לפוזיציה. מי שתומך בחקיקה תוקף את המפגינים בחריפות, ומי שמתנגד לה מגן עליהם, לעיתים כמעט ללא תנאי. בשורות הבאות לא נכריע בין הפוליטיקאים הניצים, אבל כן נזכיר כי פעם, לפעמים ממש לא מזמן, דעתם לגבי צורת המחאה הלגיטימית הייתה שונה לחלוטין.
● "חברות הייטק ישלמו מאות אלפי שקלים": האזהרה של החוקר שהתפטר ממשרד המשפטים | ראיון
● "החרפה ולא ריכוך": כך הגיבה נציגת היועמ"ש לנוסח עילת הסבירות החדש
● הלקח של תנועות מחאה: זהירות, אינרציה | יואב קרני, פרשנות
חסימות כבישים: מה אמרו הפוליטיקאים?
להיות תקוע בפקק זה עניין מעצבן כמעט תמיד, ואם הפקק הזה נגרם במכוון, על ידי מוחים שהחליטו לחסום את הכביש, זה יכול להיות מעצבן שבעתיים. אבל באופן לא מפתיע, הסבלנות של הפוליטיקאים כלפי התופעה גילתה במהלך השנים אלסטיות מיוחדת, בהתאם לזהותם הפוליטית של המוחים.
את ההיפוך שהוא אולי המפורסם ביותר בסוגיה ביצע ראש האופוזיציה יאיר לפיד. ב-2005, במהלך ההתנתקות, הוא פרסם טור בידיעות אחרונות שבו הזהיר כי בשל חסימות הכבישים של המוחים "מישהו הולך למות". לפיד לא תקף רק את פרקטיקת המחאה עצמה, הוא גם לא גילה סימפטיה רבה כלפי המוחים, "צעירי המתנחלים (ש)מפיקים על חשבוננו פסטיבל מאוהב בעצמו", ואיבחן ש"יותר מכל דבר אחר בלטה (אצלם) קלות הדעת". "במדינות שבהן המשטרה נחושה יותר…", הוסיף, "היו מעיפים אותם מהכביש בתוך שלוש דקות".
מאז כידוע לפיד שינה את עמדתו לגבי חסימת כבישים. כשנשאל על כך לאחרונה על ידי עמית סגל בחדשות 12 הוא השיב באמירה שקוממה עליו רבים לפיה מדובר ב"אנשים אחרים, סיטואציה אחרת ועולם אחר". השבוע, בכל מקרה, במהלך "יום השיבוש" שבו נחסמו כבישים רבים הוא כמובן הפגין יחס אחר לגמרי כלפי המוחים. "המפגינים הם אוהבי ישראל ושומרי חוק והם נמצאים שם מתוך נאמנות ודאגה למדינה. שמרו עליהם, תנו להם לממש את זכותם הדמוקרטית", הוא כתב בחשבון הטוויטר שלו.
גם חברת מפלגתו מירב בן ארי גילתה סימפטיה למוחים. "בתחנת סלמה בת"א עם המשפחות והחברים של עצורי היום. דיברתי עם השוטרים, חיזקתי את המפגינים…", היא עדכנה בטוויטר. אבל מה היא חשבה בעבר על חסימות כבישים? בדצמבר 2021, במהלך דיון שניהלה בוועדה לביטחון פנים של הכנסת שבראשה עמדה היא הסבירה כי "לחסום כבישים זאת התעללות בתושבי ישראל". והוסיפה: "אני לא מסכימה שכביש צריך להיות חסום שעות, אני חושבת שגם ככה אנחנו מדינה פקוקה".
לא קשה למצוא מהפכים מהסוג הזה גם בצד השני. כשב-2019 נקלע שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' לפקק שנוצר בשל מחאה של יוצאי אתיופיה הוא התייחס לכך בשוויון נפש ובהומור. "לא זוכר מתי עמדתי כך תקוע בפקק בהבנה ובלי להתעצבן. מחיר נסבל בהחלט של מחאה דמוקרטית צודקת מאין כמוה. ובעיקר פקק שהוא לא באחריות שר התחבורה…". וזה כמובן כלום לעומת עמדתו של סמוטריץ' בהתנתקות, אז הוא לא היה פוליטיקאי אלא אחד המוחים. לאחרונה פרסמו בחדשות 13 סרטון מתקופת ההתנתקות בו נראה סמוטריץ', בפנים מטושטשות, כשהוא מסביר ש"המדינה צריכה לעמוד, ואז אנשים יבינו שהאדמה בוערת להם מתחת לרגליים". בהמשך סמוטריץ' אף נעצר בחשד שהיה אחד מראשי המארגנים של חסימות הכבישים ברחבי הארץ (אך לא הוגש נגדו כתב אישום).
ומה הוא חושב על המוחים כעת? "אנרכיסטים שחוסמים את איילון", הוא כינה אותם לאחרונה בציוץ שבו יצא בעיקר נגד "האכיפה הבררנית" של המשטרה. אצל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לא הרחקנו עד לימיו כפעיל פוליטי קיצוני, והסתפקנו בדברים שאמר באותו דיון בכנסת בניהולה של בן ארי, שם, כח"כ מהאופוזיציה, הוא קבע ש"חסימת כביש זה לא נורא. בדמוקרטיה לפעמים חוסמים כביש". השבוע כבר התייחס בן גביר בפחות סלחנות לתופעה: "היום (המפגינים) חצו את כל הגבולות והקווים האדומים", הוא אמר בהודעה מצולמת לתקשורת, "למנוע מאמבולנסים לעבור ולהגיע ליעדם - זה סיכון חיים של אנשים בנתיב תחבורה".
התופעה של חסימות הכבישים לא הוציאה מהפוליטיקאים שלנו רק התבטאויות בתקשורת וציוצים בטוויטר. ב-2017 הגישו כמה ח"כים מישראל ביתנו, ביניהם יוליה מלינובסקי ועודד פורר, הצעת חוק שלפיה לחוק העונשין יתווסף סעיף 344א' שבו ייכתב: "העושה מעשה, מציב מכשול או גורם נזק לדרך ציבורית בכוונה להאט את מהירות התנועה או ליצור חסימת תנועת כלי רכב, דינו - מאסר שלוש שנים". בדברי ההסבר לחקיקה נכתב כי "בשנים האחרונות מתגברת תופעת חסימת הכבישים במהלך הפגנות ומחאות. חסימת כבישים והאטת התנועה אינן שיטות מחאה לגיטימיות. שיטות אלו מסכנות את שלום הציבור ואת בטיחותם של הנהגים בדרכים. יתרה מכך, הן פוגעות בזכויות יסוד בסיסיות של אזרחי מדינת ישראל ובהן חופש התנועה". השבוע מלינובסקי כבר התייחסה אחרת לגמרי לחסימות הכבישים, והסבירה בכמה ציוצים שונים כי מי שאשם בחסימות היא בעצם הממשלה. אגב, במרץ האחרון הגיש ח"כ דן אילוז (הליכוד) את הצעת החוק הזו מחדש. מעניין מה הוא עשוי לחשוב עליה בעוד כמה שנים.
מה אומר החוק?
האמת היא שבניגוד לכל מיני התבטאויות שראינו השבוע, החוק לגבי העונש שצריך להיות מוטל על מפגינים שחוסמים כביש הוא כנראה לא ממש חד משמעי, וההחלטה האם להעמיד לדין מי שעושים זאת תלויה לא מעט גם במדיניות האכיפה. למעשה, עצם העובדה שכפי שהזכרנו ח"כים מישראל ביתנו הציעו לפני כמה שנים להפוך את העבירה הזו לעבירה פלילית, יכולה ללמד על כך שכרגע החוק לא כולל עונש ישיר על מוחים שחוסמים כביש (יש הנחיית יועמ"ש בעניין שאליה נגיע בהמשך).
ייתכן שהסיטואציה הזאת היא ששלחה את השר עמיחי שיקלי לטעון, בראיון לפגוש את העיתונות, שחסימת כבישים היא "עבירה פלילית חמורה שיכולה להגיע עד כדי עשרים שנות מאסר". יש אכן סעיף בחוק העונשין (332) שבו נכתב כי "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים", אבל מומחים שאיתם דיברנו הבהירו כי לא סביר שהסעיף הזה רלוונטי למה שראינו עד כה במחאה הנוכחית.
פרופ' בועז סנג'רו, ראש המכון לבטיחות במשפט הפלילי, המלמד במכללות האקדמיות גליל מערבי וספיר, הסביר לנו שבהתחשב בכותרת הסעיף, הדרישה להוכחת כוונה לפגוע, והעונש החמור, הרי שהוא "ממש לא מתאים לחסימת כביש שמטרתה הפגנה ללא פגיעה באנשים. אם המשטרה והפרקליטות פונות לסעיף עבירה זו, הן מפריזות בעליל". גם פרופ' אורן גזל אייל, ראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה מסביר שלקיומה של העבירה יש שני למעשה שני תנאים, שאחד מהם הוא ש"הפעולה תעשה בכוונה לפגוע בנוסע או לסכן את בטיחותו".
אז מה כן יש? נחזור להנחיית היועמ"ש שהזכרנו. הנחיה 3.1200 שעניינה "חירות ההפגנה" (עודכנה לאחרונה בינואר 2022) מביאה מקרים של חסימת כביש כדוגמה ל"מעשה שיפר את השלום" ומפנה אותנו בחזרה לחוק העונשין. שם, בסעיפים 153 ו-154 נכתב כי קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה מוסמך לדרוש ממי שמשתתפים ב"התפרעות" להתפזר בשקט, ואם לא - בסמכותו לעצור אותם. סעיף 155 קובע שמי שלא מצייתים להוראה צפויים לעונש של עד חמש שנות מאסר.
סרבנות: מה אמרו הפוליטיקאים?
מה שהיה פעם עניין ששמור רק לקצוות של שני המחנות הפוליטיים, הפך כעת לנוכח הרבה יותר בשיח. בהקלטות שפורסמו השבוע בחדשות 13 מתוך ישיבת הממשלה נשמע ראש הממשלה נתניהו כשהוא אומר: "אני לא יכול לדמיין חומרת דברים גדולה יותר, של ארגון הפרה המונית כזאת של חוק השירות או, אם תרצה, של סרבנות. זה בלתי ניתן… אי אפשר לתפוס את זה". אלא שבממשלתו של נתניהו עצמו יושבים כיום אנשים שלפחות בעבר חשו אחרת לגמרי כלפי התופעה. השר בן גביר, למשל, השתתף ב-2007 בטקס לחלוקת תעודות הוקרה לחיילים שסירבו לפינוי משפחות יהודיות מהשוק הסיטונאי בחברון. זה לא הפריע לו לטעון לפני כמה חודשים, בתגובה לאיומי הסרבנות של הטייסים המתנגדים לרפורמה, כי "מי שתומך בסרבנות, לא צריך להיות בצה"ל".
כדי להתרשם מעמדתו של השר סמוטריץ' לגבי שימוש בצה"ל כאמצעי לחץ פוליטי לא צריך להרחיק עד 2007. ב-2017, בהיותו ח"כ, הוא פרסם מאמר בעיתון בשבע תחת הכותרת "מצילים את צה"ל - לא מתגייסים". הטקסט קרא לבני המכינות והישיבות לדחות את גיוסם, בשל העירוב בין גברים לנשים בצבא. "אם צה"ל יבין שמול החשש מהטרור שיפעילו נגדו ארגוני המגדר ותומכיהם, גם אנחנו יודעים לייצר לו בלגן וכאב ראש - תיווצר משוואה אחרת", כתב. בחודש שעבר, התברר שכעת כללי המשחק השתנו מבחינתו. "...אין מקום לסרבנות בצבא, אין מקום להכנסת הצבא למחלוקות פוליטיות, אין מקום לשירות על תנאי…", הוא צוטט במקור ראשון, בהקשר למחאה הנוכחית.
ואיך התהפכו בצד השני? כאן הדוגמה הבולטת ביותר היא של הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, שכעת משחק תפקיד בולט במחאה. בתקופת ההתנתקות חלוץ היה מי שהחמיר את מדיניות האכיפה כלפי סרבנים מימין. והאירוניה של ההיסטוריה הובילה לכך שמחאת הטייסים הבולטת האחרונה הייתה בזמן שהוא כיהן כמפקד חיל האוויר. אז, בימי האינתיפאדה השנייה, התפרסם מה שכונה "מכתב הטייסים": "אנו מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים", כתבו למעלה מ-20 טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים, במכתב שעורר סערה גדולה. חלוץ, מפקדם, הגיב בחריפות: "אין דבר מוסרי פחות מלתקוע סכין בגב הלוחמים… בגב הדמוקרטיה שבה סרבנות פוליטית אינה לגיטימית".
אינה לגיטימית? השבוע בראיון לגלי צה"ל אמר חלוץ כי "הפסקת התנדבות היא חלק מחוקי המשחק". במקרה אחר, כשנשאל בחדשות 12 על עמדתו, הצהיר שלא ישרת גם בעצמו. "אני לא מתייצב. כל אחד יפעל על פי סולם הערכים שלו". כשנשאל על הפערים הסביר כי "השתמטות בדמוקרטיה זה דבר אחד, והשתמטות בדיקטטורה זה דבר אחר".
מה אומר החוק?
סרבנות היא כמובן אסורה בחוק, אבל המקרה הנוכחי הוא מורכב יותר. כפי שמדגישים פעמים רבות המוחים, בדרך כלל מדובר במי שמעמדם החוקי הוא של מתנדבים. התנדבות, הסביר לנו ד"ר לירון ליבמן, אל"מ במיל', בכיר לשעבר בפרקליטות הצבאית, יכולה לכלול "שירות אחרי גיל הפטור, חריגה ממכסת ימי המילואים המירבית, פיצול תקופות מילואים מעבר לקבוע בחוק, או ויתור על התראה מראש", ומי שמתנדב לשירות רשאי לבטל את התנדבותו באופן מיידי. "ביטול התנדבות מבחינה משפטית זה לא סרבנות, ולכן מי שמפסיק את ההתנדבות לא מבצע עבירה", אומר ליבמן.
ומה עם מי שבכל זאת יסרב להתייצב לשירות מילואים כחוק? לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי דינו יהיה עד שלוש שנות מאסר. בפועל, מסביר ליבמן, "הדבר תלוי בנסיבות, כמו הרקע האישי של האדם, האם זו החלטה אינדיבידואלית או חלק מתנועת מרי אזרחי, ולרוב הענישה היא קלה יותר".
שאלה נוספת נוגעת לקריאות לסרב לשרת. האם קריאות לטייסים שלא להתייצב הן בגדר עבירה על החוק? סעיף 109 לחוק העונשין, "הסתה להשתמטות", קובע כי "מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו - מאסר חמש שנים". בפועל, אומר לנו ליבמן, כי ככל שהוא זוכר החוק הזה מעולם לא נאכף.
הפגנות מול בתים פרטיים: מה אמרו הפוליטיקאים?
זה לא סוד שחברי הקואליציה אינם רווים נחת מההפגנות שמתקיימות מול בתיהם. על פי דיווחים בתקשורת, זו הייתה אחת הנקודות שעלו השבוע בדיון המתוח עם היועמ"שית שהתקיים בישיבת הממשלה השבוע. חלקם גם אמרו זאת בקולם: שר הפנים והבריאות, משה ארבל (ש"ס), שיגר לאחרונה מכתב ליועמ"שית בבקשה להרחיק את המפגינים מול ביתו - באותו אופן שבו הרחיקו את המפגינים מול ביתו של היועמ"ש הקודם, אביחי מנדלבליט (שניהם גרים באותו אזור). וח"כ חנוך מלביצקי אפילו הגיש הצעת חוק להגבלת ההפגנות מול בתים פרטיים.
אבל עד כמה ההתנגדות הזו עקבית עם העמדה שהביעו חברי המחנה שלהם, רק לפני זמן לא רב? בנובמבר 2021 בג"ץ ביקש להוסיף הגבלות על ההפגנות שהתקיימו מול ביתו הפרטי של ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט. "בית המשפט של השמאל ולמען השמאל ממשיך לעבוד שעות נוספות כדי לדכא כל מחאה נגד ממשלת הכישלון", הגיב על כך מי שמכהן כיום כשר המשפטים, יריב לוין. אחד הנימוקים לכעסו של לוין היה מה שהוא ראה כאפליה בין ההפגנות מול ביתו של נתניהו בקיסריה לבין ההפגנות מול ביתו של בנט. בעבר בדקנו טענה של הח"כית דאז מאי גולן שטענה כי ההפגנות מול ביתו של נתניהו בתקיימו ב"צורה חופשית", 10-15 מטר מביתו, והראנו כי בפועל ההפגנות התקיימו בדרך כלל בטווח של כמה מאות מטרים (לפחות מאה מטר).
מה אומר החוק?
אמות המידה המשפטיות לגבי הפגנה ליד בתיהם של משרתי ציבור התעצבו במרוצת השנים בשורה של פסקי דין. ביהמ"ש העליון קבע שקיים איסור להפגין בסמוך לביתו הפרטי של איש ציבור, והדבר יתאפשר רק במקרים שבהם לא קיימת חלופה אפקטיבית להפגין מול משרדו. אבל הנחיות היועמ"ש מאפשרות לקיים הפגנה כזאת גם למשל במצב שבו ביתו של איש הציבור משמש אותו באופן משמעותי בעבודתו הציבורית. ההנחיות מאפשרות למשטרה לקבוע תנאים שונים, אך גם נכתב בהן כי יש לעשות ככל הניתן כדי לצמצם את התנאים שמגבילים את ההפגנה.