האולטראיסט שליו ברוש על רקע הטופוגרפיה המשתנה של עמק המוות, קליפורניה / צילום: גל רוזנפלד
עמק המוות (Death Valley) שבקליפורניה, ארה"ב, מחזיק בשיא העולם לטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה - 56.7 מעלות צלזיוס. אפילו סתם שיטוט באזור בשעות הלא נכונות עלול לגרום להתייבשות חמורה ולמצב מסכן חיים. אבל פעם בשנה, למרות האזהרות והטמפרטורות הלוהטות, כ-100 רצים ורצות מכל העולם מתאספים ועומדים על קו הזינוק של באדווטר (Badwater) - אחד ממרוצי האולטרה מרתון כביש הקשים בעולם, שבו הם ירוצו 217 ק"מ.
כמעט כל מי ששומע על התוואי הקשה, האקלים הקשוח והמרחק התלת־ספרתי סבור שמדובר ברצים שייתכן שאיבדו את שפיותם. אבל לאולטרה מרתון הזה לא כל אחד יכול להירשם ולנחות כך סתם. בעולם הריצה קוראים לאירוע הזה "מרוץ הזמנה". כדי לקבל את הזכות להתענג בריצה על האספלט הרותח של חודש יולי צריך להציג היסטוריה של לפחות שלוש ריצות אולטרה למרחק 160 ק"מ - ואז להחזיק אצבעות שהוועדה שמנהלת את המרוץ תזמין אותך באופן רשמי להתחרות.
● כך הפכו הסמים הפסיכדליים למנוע של עמק הסיליקון
● "אם הדברים לא ייפתרו בתוך שנה-שנתיים, תהיה פה אינתיפאדה דרוזית" | ראיון
עד החודש אלעד בנימין היה הישראלי היחיד שזכה להשתתף באולטרה מרתון הקשה הזה, וסיים אותו בשנת 2011. מאז לא היו מתחרים נוספים מהארץ שניסו לצלוח את האתגר, עד שבראשית יולי האחרון שלושה רשמו את ההישג כשהגיעו לקו הסיום בריאים ושלמים: נינה רבר־שפירא, עידן פרץ ושליו ברוש. כולם רצים חובבים (ברמה גבוהה כמובן), שנוסף לעבודתם היומיומית מקדישים שעות רבות מאוד בשבוע לאימונים מפרכים.
המרוץ מתחיל בנקודה הכי נמוכה באמריקה הצפונית, כ־83 מטר מתחת לפני הים, ומסתיים בנקודה כמעט הכי גבוהה בארה"ב היבשתית, בהר וויטני שבקליפורניה. למרוץ יש טיפוס מצטבר של 4,500 מטר שמחולק לשלוש פסגות שונות (כ־1,500 מטר לפסגה). אם כל זה לא קשה מספיק, אז על מנת להפוך אותו לקשה אף יותר ישנם חמישה "זמני יעד" (Cut off) במרוץ, שחייבים לעמוד בהם ואם לא מצליחים נושרים ממנו.
ויש הרבה סיבות להתייאש: השמש שמכה ושורפת את הכביש שלא נגמר וההרים שככל שרצים אליהם רק מתרחקים, בעיקר כשאין סביב המשתתפים קהילה עוטפת של רצים , והדבר היחיד שמלווה אותם הוא הקקטוסים הפזורים לעומק ולאורך השממה. אבל הסיפוק אינסופי.
המנצחת בתחרות השנה הייתה האמריקאית אשלי פאולסון שסיימה את כל המרחק בזמן מצוין של 21:44 שעות. השיאן, מארשל אולריך האמריקאי, השתתף 26 פעמים וחצה את קו הסיום ב־20 מהן, לאחרונה ב-2018 בגיל 67. סך הכול 1,046 רצים ורצות סיימו עד היום את המרוץ שנערך מאז 1987, אולי תתפלאו אבל אף אחד לא מת מזה.
עלויות של עשרות אלפי שקלים
בראש של הרץ שליו ברוש יש כל הזמן מטרות שבהן הוא רוצה לגעת. בשנים האחרונות פגשתי אותו לקראת אימוני השיא שלו לתחרויות אולטרה, ועל הבאדווטר שבעמק המוות (תודו שזה שם מתבקש במקום שכזה), הוא תמיד דיבר כעל יעד נכסף. הוא הספיק לסיים, פעמיים, את 246 הקילומטרים של אולטרה מרתון ספרטתלון, מאתונה לספרטה, את מרוץ 100 מייל חומת ברלין ועוד עשרות מרתונים שהפסיק כבר לספור.
כיצד מתאמנים לתנאי החום של עמק המוות?
"לחום ניתן להתאמן בישראל בשל תנאי מזג האוויר החמים שיש לנו. התהליך הוא מדורג: יוצאים בהתחלה לריצות קצרות בשעת הצהריים כדי להתאקלם לחום ולאט לאט מעלים מרחקים. ביומיום אני מאמן ריצה ומרצה בחברות על הנושא, כך שזה מאפשר לי לעבוד בקצוות של היום ולהתאמן באמצע היום. אנחנו נוהגים לעשות מה שנקרא 'ריצה מסכמת', הריצה הארוכה האחרונה לפני המרוץ, בה רצתי 150 ק"מ שאותם חילקתי לשלוש ריצות של 50 ק"מ עם מנוחה של ארבע שעות בין האחת לשנייה.
"נוסף על כך, חלק מהאימונים שלי היו גם במנוחה כשישנתי באוהל חמצן בשיטת אימון מיוחדת שנקראת Train low sleep high. המטרה שלה היא לייצר המוגלובין שיוכל לשאת יותר חמצן לשריר".
מה העלויות של הכנה וביצוע מרוץ שכזה?
"העלויות למרוץ כזה מסתכמות בהוצאה שנתית של בין 60 ל־80 אלף שקל. בניגוד למרוצים באירופה, אולטרה מרתון באדווטר מתקיים במדבריות של קליפורניה וכל הלוגיסטיקה, הטיסות והמלונות יקרים הרבה יותר. טווח המחירים נובע מהעובדה שכמו בכל דבר עומדת בפניך האפשרות לקחת את הזול ביותר, כדי לחסוך, או לא להתפשר ולהבין שזה פרויקט חד פעמי וזו העלות שלו.
"במרוץ הזה יש חובת מלווים לוגיסטיים (שנים עד ארבעה אנשי צוות - א"ה), ואותי ליוו גל רוזנפלד ויואב מנושביץ שהיו צמודים אליי לאורך המסלול ודאגו לכל הצרכים שלי במרוץ. בפועל זה אומר שאתה צריך להטיס אותם, לדאוג להם למלונות, מחיה, רכב ודלק. כמו כן, יש את עלות ההרשמה למרוץ בגובה 1,600 דולר. כל העלויות עד כה מגיעות לכ-40 אלף שקל, על זה צריך להתחיל להוסיף את ההוצאות השוטפות של ההכנה והאימונים לאולטרה. מדובר בציוד ריצה שהוא יותר מסטנדרט של רץ רגיל כיוון שהשחיקה גבוהה הרבה יותר: כמות הקילומטרים באימונים מביאה אותי למצב שאני צריך שעון חזק ועמיד, נעליים אותן אני נאלץ להחליף כל חודש, ביגוד ותזונה טכנית לאימונים (ג'לים, חטיפי חלבון, משקאות איזוטוניים ועוד, א"ה). משום שאין לי אפשרות לנסוע למחנה באתיופיה של חודש וחצי, רכשתי אוהל חמצן וישנתי בו ב־45 ימים האחרונים ליצירת המוגלובין. לכל זה נכנסת תוספת שנתית שמיועדת לתזונאית ספורט, פיזיותרפיסט ומעסה בעלות משוערת של 9,000 שקל בשנה. זה בעצם סוד המספרים הגדולים של הכסף מאחורי הכנה ארוכת טווח שכזו".
כיצד מממנים את כל ההוצאות הללו?
"העלויות הללו מאוד יקרות אז אני נעזר בחברות מסחריות על מנת שיכסו את מרבית ההוצאות. כך לדוגמה סאקוני נותנת לי פתרון מלא לכל נעלי הריצה והלבוש שחוסך לי בהוצאה השנתית; שטראוס נותנת לי פתרון לתזונה היומיומית; חברת גרמין נותנת לי פתרון לשעון ריצה ברמות הגבוהות וחברת טריגו נדל"ן עוזרת לי במימון הטיסה והשהייה בחו"ל. החברות נותנות ביד נדיבה ואני מצדי משתדל להחזיר להן בתמורה להשקעה שלהם. יש חשיבות עליונה לדעתי שחברות מסחריות יתמכו בספורט המקצועי והעממי בישראל".
"כל עוד אני מתרגש אמשיך"
כמו בכל סיפורי הסינדרלה, לעולם הריצה הגיע ברוש ממש במקרה. לאחר ניתוח שחזור רצועה צולבת בברך וכחלק מהשיקום שלו הוא עשה הליכות ומתיחות רבות כדי לחזק את האזור, בשלב מסוים הוא התחיל לשלב מקטעי ריצה עד שלבסוף הוא סיים 10 ק"מ ברציפות. בהמשך חברה הציעה לו לבוא ולעשות איתה חצי מרתון בפארק הירקון. "מאוד חששתי מהמרחק אבל היא לחצה והסכמתי", הוא מספר, "להפתעתי סיימתי בצורה טובה עם חיוך ולא חוויתי קשיים מיוחדים. המעבר מחצי מרתון למרתון והמעבר לאולטרה מרתון לקח קצת יותר זמן. לאחר כמה מרתונים החלטתי להגדיל את מרחקי הריצה ל־50 ק"מ, 85 ק"מ וכעבור ארבע שנים רצתי אולטרה מרתון של 100 ק"מ. משם הכל כבר היסטוריה".
איך רצים 36 שעות ברצף?
"חשוב לי לשים את האצבע על נקודה מאוד חשובה. היכולת לרוץ 36 שעות ברצף לא נולדה ביום אחד. מדובר בתהליך של יותר מעשור שבו רצתי מעל 80 מרתונים, אולטרה מרתונים רשמיים ומרחקי אולטרה שהלכו וגדלו בהדרגה עם השנים מ־50 ק"מ ועד ל־246 ק"מ. חשוב לזכור שלמרות שסיימתי מרחקי ריצה כאלה בעבר ואפילו יותר מזה, הגוף שלנו לא יכול להיות בשיא תמיד ואחרי מרוץ כזה מגיעה הפוגה שבה צריך לבנות את הסבולת מחדש וזה קשה כמעט כמו להתחיל הכל מהתחלה. על מנת לרוץ זמן כל כך ארוך עובדים ברמה הטכנית בצורה מאוד מחושבת שאותה גם מתרגלים בהכנות ובסימולציה לפני המרוץ. כך למשל, אחד הדברים שחשובים בריצה כזאת הוא יעילות אנרגטית והבנה שבלתי אפשרי לשמור על קצב ריצה אחיד. לכן אנחנו משחקים עם הטופוגרפיה - במישור רצים בינוני, בעליות רצים לאט מאוד או עוברים להליכה ובירידות מגבירים מהירות".
ספר על הקשיים שהיו לך במרוץ.
"היו הרבה. קודם כל הטמפרטורות שעולות במהלך היום הן אחד הפקטורים הקשים שאיתם צריך להתמודד במרוץ כזה. לשם כך רצתי הרבה מאוד מההכנות שלי בישראל בשעות הצוהריים בהן הטמפרטורות היו גבוהות. בנוסף כל הלבוש שלי היה בצבע לבן כדי לא לספוח את קרני השמש וגם היה לי כיסוי פנים מבד לבן ודק שהגן על כל אזור הראש. בנוסף היו רגעים שהיה מחסור במים לזמן קצר משום שחוקי המרוץ לא אפשרו למלווים לעצור בנקודות מסוימות שלא היו בהן שוליים. אבל את כל אלה צלחתי בשלום.
"עם זאת, שום דבר לא הכין אותי ללילה שני ברצף ללא שינה. תראה, כבר יצא לי לרוץ 36 שעות רצוף, אבל עם לילה אחד בלבד של חוסר שינה. המרוץ הזה הוא שונה, הוא מתחיל בלילה ולכן אתה עובר שני לילות של ריצה. שם היה לי רגע של שבירה. הרגשתי שאני הולך ונרדם, התחלתי לרוץ באלכסון וזה בפועל כמובן מאריך לך את המרחק. גם הקצבים הלכו וירדו והרגשתי שאני חייב מנוחה קצרה וקפה שחור שיעיר אותי - ואלו הנקודות שהמלווים כל כך חשובים כדי לתת מענה לצרכים שלך. כדי להתעורר קצת נכנסתי לרכב לחמש דקות כדי להתקרר קצת אבל גם לתת מנוחה לרגליים, זה משהו שלא עשיתי מעולם בשום אולטרה. בזמן הזה המלווים שלי הכינו לי את הקפה, שתיתי שתי כוסות וחזרתי להיות בתנועה וחיכיתי לבוקר שיגיע, ידעתי שהאנרגיה תחזור אליי עם קרן השמש הראשונה שתפציע".
ומה קשת הרגשות שעוברת עליך כל השעות האלו?
"במהלך הריצה עוברים למעשה את כל קשת הרגשות. בתחילת המרוץ אתה מרגיש חזק ומקבל תגובות מהסביבה שאתה נראה נהדר. לאחר כ־100 ק"מ מתחילה עייפות וגם קצת ייאוש כי אתה לא רואה את הסוף. כשעולה הבוקר החיוך חוזר לפנים, אבל איתו גם השמש החזקה ושוב קשה מנטלית ופיזית, והתחושה בראש היא רק של 'תנו לי לסיים כבר. זאת פעם אחרונה שאני נרשם למרוץ כזה', אלה המחשבות המדכאות שעוברות בראש ואתה צריך לעבוד על עצמך מנטלית ולנטרל אותן.
"ואז מגיע השלב שאתה מחשב את המרחק שנשאר לך לסיום ואת המרחק מהקאט-אוף ויודע שאתה לקראת סיום, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילך ואין ברירה, צריך לטפס על ההר האחרון כדי לסיים ולזכות בתואר 'פינישר'. ואתה מתחיל לטפס על ההר ולאחר חמש שעות של טיפוס אני פוגש את המלווים הנאמנים שלי, ואני רואה את קו הסיום וברגע הזה אני מבין שזהו - זה הסתיים סופית. זה הרגע שבו אתה מחבק את המלווים שלך ומודה להם על התמיכה והעזרה וגם מתנצל על העצבים שהיו במהלך המרוץ. אני והמלווים חצינו את קו הסיום כמו צוות אחד, כי הסיום הזה הוא לא רק שלי, זה צוות שלם שדאג שאגיע לשם וזה שלהם בדיוק כמו שזה שלי".
אתה יודע להגיד מה מניע אותך ולמה אתה עושה את זה?
"אני עושה את זה כי יש בי את האהבה והתשוקה לריצה למרחקים ארוכים, וכל עוד אני מתרגש לפני כל מרוץ, אמשיך לחפש הרפתקאות דומות שיאתגרו אותי".