עמי כץ, מנכ''ל מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב / צילום: שני ספיבק
אישי: נשוי לשרי + 2 (ונכד אחד), גרים בהוד השרון
מקצועי: מנכ"ל מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א)
ילדות: נולדתי בירושלים, בשכונת מקור ברוך. אבי היה מדריך תיירים, אמי הייתה במשך שנים רבות עקרת בית ואחר כך עבדה בחנויות לציוד אמנות. יש לי אחות גדולה, שהייתה מורה הרבה שנים, ואח נוסף, רופא שחי כיום בארה"ב. למדתי בכיתת המחוננים בתיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה) בירושלים. זו הייתה כיתה על־מגמתית ועל־תחומית שבה למדנו הכול (הומני וריאלי) באופן מורחב.
● הוא נטש קריירה מצליחה כעורך דין ופתח בחדשה: "כסף זה לא חזות הכול" | ראיון
● "אנשים פחות משפצים היום. הקבלנים בקושי כלכלי גדול" | ראיון
● "כל אחד חוטף סטירות לחי בחיים, זו הייתה הסטירה שלי" | ראיון
● המנכ"ל שעזב את הדוקטורט באמצע וגם את "כלוב הזהב" של בנק ישראל | ראיון
● המנכ"ל שלא הסתדר בשום עבודה, פתח חנות רהיטים והפך אותה לרשת מצליחה | ראיון
צבא: התגייסתי ב-31 ביולי 1973 לגדוד 50, נח"ל מוצנח, ובאוקטובר כבר פרצה מלחמת יום הכיפורים. שלחו אותנו לסיני. היו הרבה מרדפים בימים ויריות בלילות - והיינו ממש רעבים. החזיקה אותנו המחשבה על הסטייק שנאכל בפונדק אסא כשנצא הביתה.
אוניברסיטה: למדתי לתואר ראשון באמנות התיאטרון ולתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב.
במה: אחרי הלימודים עבדתי כשחקן בקבוצת התיאטרון נווה צדק במשך חמש שנים. זו הייתה תקופה מעניינת מאוד. הייתי אז גם חבר קיבוץ כרם שלום על גבול רצועת עזה, וגם כיהנתי כמזכיר הקיבוץ.
קריירה ניהולית: את הדרך בעיריית תל אביב התחלתי כמנהל מרכז קהילתי רקע ביפו ד'. בהמשך הייתי מפקח על מתנ"סים ביפו, מ"מ מנהל המחלקה למרכזים קהילתיים, מנהל המחלקה למוזיקה ואמנויות הבמה וסגן מנהל אגף משאבי אנוש. לאחר מכן מוניתי למנהל אגף משאבי אנוש בעירייה, תפקיד שמילאתי במשך שבע שנים. במסגרתו הייתי אחראי על כ-8,000 עובדי עירייה, כ-4,500 עובדי בית החולים איכילוב ועוד כמה אלפי גמלאים ועובדים בחברות עירוניות, סיפור מורכב מאוד. אחר כך כיהנתי שבע שנים כמנכ"ל הרשות העירונית לפיתוח יפו.
מוזיאון: בינואר 2018 מוניתי למנכ"ל מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), שעוסק בתרבות חומרית מקומית. אנחנו משחקים על הרצף שבין פונקציונליות לאמנות. כשנכנסתי לתפקיד היו 200-150 אלף מבקרים בשנה. אחר כך באה הקורונה והכול נסגר, אבל בשנתיים האחרונות יש כ-350-300 אלף מבקרים בשנה, מהם 70-60 אלף ילדים. תיירים מחו"ל לא מגיעים כמעט.
התרחבות: אנחנו מציגים בממוצע עשר תערוכות בשנה. מבחינת שטח זה המוזיאון הגדול בישראל, 198 דונם, ומבחינת מספר מבקרים, תקציבים ועובדים זה אחד משלושת הגדולים. יש לנו 130 עובדים ועוד כמה עשרות במיקור חוץ. אנחנו בעיצומה של הקמת בוסתן על 90 דונם בצד המערבי של המוזיאון, פרויקט של 74 מיליון שקל במימון קרן מנדל והעירייה. כ-50 דונם מהם ייפתחו לציבור כבר בספטמבר והכניסה אליהם ולכל שטח המוזיאון, למעט התערוכות, תהיה ללא תשלום.
שיח וצנזורה: אני נוהג להמשיל את המוזיאון של ימינו לכיכר השוק, לאגורה ביוון העתיקה, שבה אנשים היו מתווכחים, מביעים את עמדותיהם ומייצרים שיח. מוסד תרבות כמו מוז"א צריך לייצר מסד להחלפת דעות ועמדות בלי לפחד משום מגבלה. אנחנו לא רחוקים בישראל מצנזורה פוליטית על האמנות. מי שאומרים שהרוב קובע כנראה לא הקשיבו עד סוף שיעור האזרחות בבית הספר. אסור להיכנס למצב של דיקטטורה של הרוב וחייבים לשמור על זכויות המיעוט. המוזיאון חייב וצריך לתת במה גם לאמנות של מיעוטים במדינת ישראל, כמו ערבים, חרדים, להט"בים ועוד. גם לרוב יש מה להציג, אבל צריך לתת במה לכולם.
כשאנחנו מעלים תערוכה כמו "עדות מקומית", שמציגה צילומי עיתונות (המציגה במקביל לתערוכה השנתית world press photo), אנחנו עושים את זה ללא מורא וללא משוא פנים. יכול להיות שבעתיד ירצו להגביל אותנו, אבל כיום יש לנו גב מעירייה ומראש עיר חזקים ותומכי דמוקרטיה. אני יודע שזה יכול להשתנות. הנחיתי את כולם לא ליפול לבור המפחיד של צנזורה עצמית. אנחנו לא מבקשים לחרחר פרובוקציות, אבל אם אוצרים שלנו או אמנים יבואו עם רעיונות לא נפסול אותם כי יש פה איזו אמירה שלא תמצא חן בעיני מישהו.
תחביבים: אני מאוד אוהב לבשל. מנת הדגל שלי היא שוק טלה ממולא.
מבט לעתיד: בעוד חמש־עשר שנים ארצה להיות במוזיאון הזה, עם תצוגות וגלריות בכל 3,500 המ"ר שנוסיף כאן ומיליון מבקרים בשנה. אצא לפנסיה בגיל 70 רק אם לא תהיה לי ברירה. אם זה יקרה, ארצה להתמקד בייעוץ לגופי תרבות ציבוריים. יש לי גם כמה חברים פודיז, כך שאולי נקים יחד איזה מטבח מבשל נייד.