גבריאל מוקד, 1984. קנאה לספרות ולאיכותה הבלתי מתפשרת / צילום: ויקיפדיה (עיבוד תמונה)
המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי
החודש, ב־27 באוגוסט, ימלאו 90 למי שנחשב לאחד מעורכי הספרות הגדולים בארץ, שלאור פועלו העשיר, החשוב והמשפיע ראוי שיקבל את פרס ישראל, הלוא הוא פרופ' גבריאל מוקד. הוא עומד בראש כתב העת המשמעותי ביותר שקם כאן אחרי קום המדינה הקרוי "עכשיו", מ־1959 ועד היום, ולצדו הקים הוצאת ספרים קטנה ואיכותית שהנפיקה ספרים שהפכו לקלאסיקות ישראליות.
מאהרן שבתאי ועד מאיה בז'רנו
מוקד גילה בשנות השישים את המשוררים ישראל פנקס, דליה הרץ, יונה וולך, שולמית אפּפל, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר ואהרן שבתאי, ואת הסופר אהרן אפּלפלד.
בשנות השבעים והשמונים הוא גילה וטיפח את המשוררים מאיה בז'רנו, רחל חלפי, רוני סומק, פרץ־דרור בנאי, אלי בכר וציפי שחרור, ובתחום הפרוזה את יותם ראובני. בתחום הביקורת את המבקרים החשובים: פרופ' אורציון ברתנא ואמנון נבות.
בקרב בני דורו הוא תמך במשורר יהודה עמיחי, כשהוציא את הפואמה היפה שלו "בגינה הציבורית" (1959) וכמובן בידידו הקרוב המשורר דוד אבידן, בכותבו עליו כבר בשנות החמישים את הביקורת המהללת הראשונה על ספר הביכורים שלו "ברזים ערופי שפתיים" (ארד, 1954), כששאר המבקרים לעגו לו.
שני העורכים שהשפיעו על הספרות הישראלית
מוקד לא השפיע רק על סופרים, משוררים ומבקרים, אלא גם על עורכים ספרותיים בעלי ערך רב שבאו מעט אחריו. הבולט שביניהם הוא פרופ' מנחם פרי, למרות שנים של מחלוקות פואטיות ומריבות אישיות ביניהם.
הדומה בין השניים הוא הקנאות לספרות ולאיכותה הבלתי מתפשרת, מתוך מחשבה שיש אמת אובייקטיבית אחת שתצביע על הטוב והאיכותי. ההבדלים בין מוקד לפרי גם הם ניכרים. מוקד גילה בעיקר משוררים, ואילו פרי בעיקר סופרים.
עוד הבדל משמעותי הוא שמוקד הוא בעיקר גלאי יוצא מהכלל, כי הוא סקרן ומתעניין בכל טקסט שתיתן לו ובכל משורר או סופר שפועל "עכשיו", כשם כתב העת שלו. פרי טוב בעיקר בטיפוח לאורך זמן של אותו יוצר ומתן פרסום ציבורי רחב במשך שנים לכותב שהוא מאמין בו, דהיינו שם בסוף שמו "סימן קריאה" כשם כתב העת של פרי.
ספרים נצחיים וחלוציים שמוקד הוציא לאור
דוד אבידן, ידידו הקרוב ביותר של גבריאל מוקד, אמר עליו פעם בהומור כי הוא אינו עומד בזמנים ובמזומנים, ואף מוקד עצמו, בשיחה מלב אל לב, יאמר לך שהוא טעה לא אחת במשך החיים בדברים רבים, אבל בדבר אחד מעולם לא טעה וכנראה גם לא יטעה: בטקסטים. הנה כמה ספרים נצחיים וחלוציים שמוקד הוציא לאור בהוצאתו "עכשיו" ושתמיד כדאי לחזור אליהם:
"מרגוט" של דליה הֶרץ ו־"14 שירים" של ישראל פנקס, שניהם יצאו ב־1961. הרץ בספרה הראשון הטרימה את שירת וולך, היא מעין יונה וולך בשחור לבן בלא כל הצבעים הפסיכדליים. פנקס, לימים חתן פרס ישראל, בספר שיריו הייחודי, חיבר את האירוניה של זך לאינטלקט הפסימי האירופי של ת"ס אליוט.
ספר הביכורים של אהרן אפלפלד, "עשן", שיצא ב־1962, הציג בפעם הראשונה את התפיסה של הרגש המאופק באשר לכתיבה על השואה. לא עוד קול מלודרמטי המתאר זוועות, אלא קול חרישי החושף את הכאב הגדול על האובדן.
ספר הביכורים של יונה וולך "דברים" שיצא ב־1966 הוא טקסט חלוצי, המציג שירה פסיכדלית צבעונית ברוח שנות השישים שלא נראתה כמותה עד כה בעברית. וולך קוראת לתחושות ותת־תחושות שלה בשמות ומתאפיינת ביכולת לכתוב שפה פרטית קליידוסקופית.
בספר הביכורים של אהרן שבתאי "חדר מורים" ב־1966 ניכרת הנטייה האנליטית של המשורר ליצור אובּייקטיוּת ולעקר את הרגש והסנטימנט מהשירה באמצעות השמת החפצים והאנשים באותו הגובה. דבר זה יתפתח בספריו הבאים ויתגבש לרצף הקרוי "הפואמה הביתית".
"פרק א' פרק ב'" מ־1967 הוא הספר המשמעותי הראשון של מאיר ויזלטיר, לימים חתן פרס ישראל. מוקד עלה על הכוח הפואטי של ויזלטיר כמהגר בעל שפה ייחודית הכותב שירה פשוטה, בוטה וישירה המכילה מין ואלימות גברית לצד אינטלקט.
קובץ הסיפורים "בעד ההזיה" של יותם ראובני מ־1978 הוא ספר חלוצי בספרות העברית. זו הפעם הראשונה שבה נחשף הקורא הישראלי לקולו של סופר וידויי מורכב, אוונגרדי ועמוק מאין כמותו, הדן בשאלה ההומוסקסואלית באופן פיזי ורגשי, הן בהקשר המשפחתי והן בהקשר החברתי.
אחרי שמוקד הוציא לאור ב־1978 את "בת יענה", ספר הביכורים של מאיה בז'רנו, הנדיר ביופיו האסתטי, הוא חזר להוציא את "שירת הציפורים: (עיבוד נתונים 0) 1984-1978", ספרה הרביעי, בעל השם המוזר, המערבב מוטיבים רומנטיים שחוקים כמו ציפור עם מוטיבים מעולם המדע וחקר החלל.