אלישע ירד, הצעיר שנאשם ברצח קוסאי מעטאן בעימות בין נערי גבעות לתושבי כפר בורקה / צילום: Reuters, Ronen Zvulun
הטיעון הביטחוני, המבצר האחרון והחזק ביותר של חסידי ההתבדרות לאינספור נקודות יישוב, נפל השבוע. הטענה שישיבה על כל גבעה בישראל היא צורך ביטחוני, כי "אם לא אנחנו, יישב שם אויב שינסה לדחוק אותנו לים", כבר לא מחזיקה מים. זו מוכרחה להיות המסקנה של כל מי שהביט השבוע בייאוש על הגבעות הנידחות שעליהן יושבים פרחחים שמחלישים את כולנו, לפני הכול ביטחונית ולאומית. כולל של תומכי ארץ ישראל השלמה, ואולי בעיקר שלהם.
● איך מוכיחים הונאה? החלק של בתי המשפט בהתייקרות הביטוחים | אבישי גרינצייג, טור סופ"ש
● ראיון | "חוק הסבירות הוא קיצוני ובעייתי אבל לבג"ץ אסור להתערב": עו"ד רז נזרי חושף את הקריירה החדשה והמגעים לפשרה
זה לא עניין של מה בכך. במשך שנים גם אני מתמודד עם הקושי לצאת נגד הקמת יישובים על כל גבעה. גם אני מכיר את משנת יוסף טרומפלדור שאמר כי "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". לא קל לשנות כיוון, גם אם אותו טרומפלדור מת לפני יותר ממאה שנה (1920).
עלות מול תועלת
לפני הרבה שנים הבנתי שאין ברירה, בעיקר בגלל שאלה של עלות מול תועלת. העלות הכלכלית - עשרות מיליונים מתקציב המדינה לטובת מתיחת תשתיות חשמל, מים, ביוב, כבישים וכדומה לכל נקודה חדשה. העלות החברתית - מגורים רק עם "אנשים כמונו", בתוך תיבת תהודה מוכרת ונעימה, שמפלגת את ישראל לשבטים ומעצימה את הדמוניזציה לכל מי שאחר. העלות התכנונית - הקושי לייצר עוגנים כלכליים, תעסוקתיים, תרבותיים, חינוכיים ועוד, ללא יצירת מאסה קריטית עירונית צפופה. והעלות הסביבתית - האם אנחנו באמת חפצים לרצף את כל מדינתו האהובה באספלט וצמודי קרקע?
אבל תמיד עמד מנגד הטיעון הביטחוני - אם אנחנו לא נהיה שם, יגור שם האויב וימהר לכוון את קני מרגמותיו לתל אביב או לנתב"ג. הטיעון הזה היה המנוע העיקרי שהמשיך לפזר פה יישובים בנגב, בגליל וביהודה ושומרון. לפני חמש שנים, כשהוא עוד היה שר הבינוי והשיכון, הציג יואב גלנט תוכנית גרנדיוזית - "חץ לדרום", שבמסגרתה הבטיח למלא את הנגב בעשרות יישובים חדשים. במשרד האוצר השתוללו על העלויות הצפויות של המהלך, במינהל התכנון זעקו על האיוולת התכנונית, אבל גלנט - שאף פעם לא הסתיר את שאיפתו לחבוש את כובע הביטחוניסט בשולחן הממשלה - דיבר רק על הצורך הביטחוני־לאומי. גלנט הזהיר מ"מתקפה על הנגב ועל דרום הארץ, ולא רק מכיוון עזה", וכמובן שהוא דיבר על הצורך ב"מבנה גיאוגרפי שיוביל רצף טריטוריאלי שיספק הגנה לתושבי הנגב". "חומה ומגדל" על סטרואידים.
לטיעונים הללו אין יותר ידיים ורגליים. יותר ויותר אנשים רואים את הנזק הביטחוני באידיאולוגיה של "שוליית הקוסם", שהצמיחה נקודות יישוב ללא שליטה, ומשכה פה ושם גם אנשים שחיפשו בעיקר "ערי מקלט", בלי דין ובלי דיין. זה כבר לא מאבק של תושבי הקו הירוק מול המתנחלים, או של העירוניים מול אנשי הכפר.
להתפכח מ"הרומנטיקה"
גלנט, היום שר ביטחון, רואה בעיניים את המחיר הביטחוני של יישובים קטנטנים, שמושכים מעצם טיבם גם עשבי פרא (ממש לא רק כאלה), ובעיקר שאין שום סיכוי לייצר בהם תמהיל תושבים מאוזן, שדואג למשל להימצאות כמה "מבוגרים אחראים" על כל גבעה.
נערי גבעות כאלו שומטים את הטענה שישיבתנו בכל מקום היא חוסן לאומי. הם מחלישים אותנו פנימית - עשרות גדודים של חיילים צריכים לשמור עליהם, ולא פחות מכך לוודא שהם לא יבעירו את הגזרה - וכמובן גם חיצונית מול העולם. ואם נחזור לעלות מול תועלת, צריך להודות שגם אם כמה רועי צאן פלסטינים יגורו על אותה גבעה (יש לנו צבא וממשלה לדאוג שזה לא יקרה), המחיר הביטחוני יהיה הרבה פחות יקר. מה גם שהאוכלוסייה הפלסטינית, רובה ככולה, מעדיפה יותר ויותר את צורת החיים האורבנית, ודי לראות את המגדלים בשכם או ברמאללה.
על הדרך, לא מעט אנשים צריכים להתפקח גם מ"הרומנטיקה". הקסם והתמימות של רוח הנעורים, הקוקו והסרפן של הצעירים החיים שם, שרבים מהם באמת ובתמים מרגישים שהם כותבים עוד פרק מפואר בשיבת ציון החדשה. השוליים הפכו לרחבים ומסוכנים ומדי.
כוכבי השבוע
מצוין: החלק של בנק ישראל בירידת ההכנסות ממסים
במשרד האוצר הסבירו השבוע כי הירידה בהכנסות ממסים עקיפים בחודש יולי - 4% ריאלית ל־16 מיליארד שקל - "מוסברת בחלקה הגדול על ידי ההאטה בצריכה". באוצר גם ציינו את נתוני המגמה שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "המצביעים על ירידה של 0.7% בהיקף הרכישות בכרטיסי אשראי באפריל עד יוני".
אבל בזמן שרבים ניצלו את הנתונים כדי לדבר על השלכות הרפורמה המשפטית ועל מצב הרוח השפוף שמחסל את חדוות הקניות והצריכה, כדאי להזכיר שהירידה בהכנסות ממסים היא אומנם בשורה לא משהו (פחות כסף לתשתיות, לבריאות, לחינוך וכו'), אבל גם שהירידה בצריכה עצמה הייתה מטרה ידועה מראש.
כוונת מכוון של בנק ישראל, שהעלה את הריבית לרמה של 4.75% כדי שנקנה פחות ונאלץ את המוכרים להוריד מחירים ולצנן את האינפלציה. אי אפשר לרקוד על כל החתונות בבת אחת.
בלתי מספיק: הקשר בין שוק השכירות לשיח על רילוקיישן
בתוך עשור, משנת 2013 ועד 2022, קפץ מספר הדירות המושכרות בישראל מ־570 אלף ל־800 אלף, ושיעור השוכרים מתוך משקי הבית עלה מ־24% ל־28%.
באחוזים, כפי שדיווחה השבוע הלמ"ס, קצב הגידול השנתי הממוצע במספר הדירות המושכרות עמד על 3.4%, הרבה מעבר לקצב הגידול הממוצע השנתי של כלל הדירות, שעלה ב־1.9% בלבד. במספרים מדובר על עוד 230 אלף דירות להשכרה בתוך עשור, 47% משיעור הדירות הכולל שנבנו פה.
וחוץ מזה שמדובר בעוד הוכחה לכך שפשוט יקר פה, צריך לזכור שבהיעדר "חלקת קרקע" בבעלותנו, נכס שרשום על שמנו בטאבו ושאי אפשר למכור או לקנות בתוך רגע בלחיצה על כפתור אפליקציה, גם הקשר של אזרחי ישראל למדינה שבה הם חיים עלול להיות רופף יותר. ובימים שבהם ירידה מהארץ היא כבר לא ביטוי גנאי, זה בהחלט צריך להדאיג אותנו.