נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם בנו האנטר / צילום: Associated Press, Manuel Balce Ceneta
חדשות איומות נחתו על שולחנו של נשיא ארה"ב ביום שישי האחרון - שר המשפטים שלו מינה תובע מיוחד, עם סמכויות מורחבות, כדי לחקור חשדות פליליים נגד בנו האנטר. למען האמת, השבוע כולו עמד בסימן האנטר, לאחר שהתמוטטה עסקת טיעון בין התביעה הפדרלית לעורכי הדין של ביידן הצעיר (בן 52). היא עמדה לפטור את ביידן בעונש קל יחסית, לחסוך ממנו משפט ולהגן עליו מפני עונש מאסר.
● הבוחרים במדינת אוהיו הופכים את הקערה על פיה ומסכלים הפיכה חוקתית
● מה ייעשה לראש הממשלה שהצבא אינו חפץ ביקרו: השיעור הפקיסטני
"לחסוך ממנו" חשוב פחות, הרבה פחות, מן החיסכון שהעסקה הזו עמדה להעניק לנשיא ארה"ב. העמדת בנו למשפט פלילי בעיצומה של עונת הבחירות עמדה להיות לכל הפחות הסחת דעת מזיקה, ואולי גם מקור של הסתבכות פוליטית ומשפטית. בהיעדר עסקת טיעון, לא זו בלבד שמשפט פלילי ממשמש ובא, אלא שהסתעפות החקירה עלולה לחשוף עניינים חמורים בהרבה מאלה שהביאו את האנטר עד הלום. הוא הסתבך בשני עניינים: העלמות מס ושקר (בעניין צריכת סמים) על טופס רכישה רשמי של כלי נשק.
כל אחד מן העניינים האלה עשוי לשלוח את המורשע אל בית הסוהר, אולי לשנים ארוכות, אבל הם כשלעצמם לא היו מוכרחים לסבך את האב. מה שלא כן אם החקירה המסתעפת תעורר חשדות רבי־שנים שהנשיא, לפני שנעשה נשיא, איפשר לבנו ליהנות מיתרונות לא חוקיים, או לא כשרים, במגעים עסקיים עם ממשלות ועם חברות זרות; ואולי תראה שהנשיא עצמו, לפני שנעשה נשיא, הפיק רווחים חומריים ממעשיו הלא חוקיים של בנו. ייתכן גם כי חקירה כזאת תסבך את אחיו של הנשיא, פרנק ביידן.
"משפחת פשע"
הרפובליקאים חוככים את ידיהם מפני שההסתבכות החדשה מאוששת את טענתם שהנשיא ומשפחתו נגועים בשחיתות. דונלד טראמפ ותומכיו משתמשים באפיון "משפחת פשע", היישר מן הטרמינולוגיה של המאפיה, כדי לתאר את הביידנים. זה משקל־נגד רצוי להאשמות נגד טראמפ.
נגד טראמפ תלויים ועומדים שלושה כתבי אישום, שניים בבתי משפט פדרליים ואחד בבית משפט מחוזי במדינת ניו יורק. ייתכן מאוד כי השבוע יוגש נגדו כתב אישום רביעי, בבית משפט מחוזי במדינת ג'ורג'יה.
טראמפ הוא הפייבוריט החד־משמעי בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. הסקרים מעמידים אותו ביתרון של 35% ויותר על פני מתחרהו. סביר אפוא להניח שהוא יהיה מועמד מפלגתו בבחירות של נובמבר 2024.
סביר, או לפחות לא בלתי סביר, להניח שבמרוצת מערכת הבחירות יתנהלו ארבעה משפטים נגד טראמפ, ומשפט אחד נגד בנו של הנשיא. זה מצב חסר תקדים לחלוטין, אשר יפחית עוד יותר את הפופולריות של שני אישים, שהציבור האמריקאי אינו סובל כמעט באותה מידה.
לטראמפ יש סיבות טובות לחשוש מפני האפקט של העמדתו לדין. מחוץ לקרובים ולכנועים שבאוהדיו, גם רפובליקאים מודים כי לפחות שניים מכתבי האישום הם כבדי־משקל. כמעט שני שלישים של הנשאלים בסקר דעת קהל (YouGov בשביל יאהו, תחילת יוני), אמרו כי אם יורשע, "אין להרשות לו לחזור ולכהן". לא ברור איך. שום חוק קיים אינו אוסר על עבריין מורשע להתמודד. אבל נובע מן התשובה הזו שרוב גדול לא יצביעו לטובת טראמפ, אם יורשע לפני נובמבר; ואולי לא יצביעו לטובתו אם ישמעו יום אחר יום את פרטי משפטיו.
מתנגדי טראמפ בימין חושדים שהנשיא ואנשיו להוטים לראות את טראמפ מתמודד נגדם בעוד 15 חודשים. בהתחשב בחוסר הפופולריות של ביידן, נראה כי הנשיא יוכל לגבור רק על מועמד פופולרי פחות ממנו. כמובן, הנחות כאלה רווחו גם כאשר טראמפ התמודד נגד הילרי קלינטון.
"אינך חייב בנאמנות לי"
ישראלים, השומעים בוקר וערב השוואות בין מערכת המשפט שלהם למערכת המשפט האמריקאית, יתעניינו אולי יותר מאחרים בפרטי התהליך, שהניב את מינוי התובע המיוחד ביום שישי. לשר המשפטים של ארה"ב, המחזיק בתואר "תובע כללי", יש הרבה יותר סמכויות מאלה של שר משפטים ישראלי. סמכויותיו חופפות את אלה של היועץ המשפטי לממשלה בישראל וחלק מאלה של השר לביטחון לאומי.
בחצי המאה האחרונה, בהשפעתה של פרשת ווטרגייט, תפיסת הכהונה עברה שינויים ניכרים. היא הייתה משרה פוליטית לעילא ולעילא, שנשיאים העניקו לשותפיהם הנאמנים ביותר. לאחר ווטרגייט (שבמהלכה שר משפטים נשלח לכלא), שרי משפטים הפכו, או ניסו להפוך, למפקחים עצמאיים על מערכת האכיפה. הניסיון הזה העמיד אחדים מהם בעמדת התנגשות עם הנשיאים שמינו אותם.
ג'אנט רינו, למשל, שהייתה שרת המשפטים לאורך שמונה שנות כהונתו של ביל קלינטון, היא זו שהחליטה למנות תובע מיוחד לחקור חשדות נגד ביל והילרי על עסקות נדל"ן מפוקפקות לפני כניסתם לבית הלבן. צילם של החשדות העיב על כל כהונתו, וקלינטון הועמד לבסוף למשפט הדחה בסנאט (הוא זוכה).
טראמפ פיתח בוז וטינה כלפי שר המשפטים שלו, מפני שהאיש, סנאטור לשעבר, פסל את עצמו מלטפל בחשדות פליליים נגד טראמפ. תחת זאת הוא מינה תובע עצמאי, שמירר את חיי הנשיא. טראמפ לא סלח, ופיטר את שר המשפטים בציוץ טוויטר. הוא ציפה שיורשו, שר משפטים בממשל רפובליקאי קודם, ישרת את צרכיו הפוליטיים. בסופו של דבר, האיש, ביל באר, דחה מעיקרן את טענות טראמפ שהבחירות לנשיאות זויפו. הוא התפטר ארבעה שבועות לפני תום כהונתו של טראמפ.
כאשר הנשיא המיועד ביידן הודיע על מינוי מריק גארלאנד לשר המשפטים, הוא הכריז: "אתה אינך חייב בנאמנות לי, אלא לחוק". גארלאנד לא היה איש פוליטי, ולא היה ידוע בקירבה כלשהי אל הנשיא או אל משפחתו. עצם מינויו היה ההפך הגמור ממה שטראמפ עשה או היה עושה. בעיני הנשיא הקודם, מערכת המשפט, כמו כל מערכת אחרת בממשלת ארה"ב, נועדה לשרת את צרכיו ולסור למרותו.
שיעור בהפרדת רשויות
כה עצמאי הוא שר המשפטים הנוכחי, עד שלא הקדים להודיע לבית הלבן את החלטתו למנות תובע מיוחד. כל זה לא מפריע לרפובליקאים להאשים את גארלאנד שהוא עושה את דברו של הנשיא, ואפילו לאיים עליו במשפט הדחה. אבל התנהלותו של גארלאנד, גם אם אינה פטורה מפגמים, היא שיעור מאלף לא ב"הפרדת רשויות", אלא בהפרדה באותה הרשות עצמה. גארלאנד הוא במובן הזה שווה־ערך של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה. הוא הזיק לנשיא שמינה אותו, אולי באופן פטלי, אבל הנשיא אינו מעלה על הדעת לבקר אותו או לפטר אותו.
שאלה מעניינת בישראל בימים האלה היא איזו חוויה משפטית או פוליטית צריך לשאול מאמריקה כדי לנצח בוויכוח על ענייני השעה, או כדי לזכות בנקודות. שמאל וימין מוצאים מקורות השראה אמריקאים, שלא פעם הם מסולפים, או פגומים, או חלקיים. הבה נראה מי ישאבו השראה מן הפרשה הזו, ובכמה נקודות היא תזכה אותם.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.