''דגל'', ציור של ג'ספר ג'ונס, 1954־1955. אפשר לחוש ביד האמן / צילום: ויקיפדיה
איימי פינרטי היא עורכת ועיתונאית אמריקאית. היא פרסמה את מאמריה ב"וול סטריט ג'ורנל", "הניו יורק טיימס", "פורבס", "פייננשל טיימס" ועוד
לא ראיתי את "דגל", הציור הידוע של ג'ספר ג'ונס, תקופה ארוכה. מקרוב, הציור נראה בלוי כמו פריט שניתן למצוא בחווה נטושה באיווה או בוורמונט. תמיד התעניינתי בג'ונס. בזמן לימודי הבנתי שסטודנטים יכולים למשוך אליהם מנטורים על ידי בחירה בהם כנושא לעבודה. המורים שלי לתולדות האמנות תפסו אותו כצייר שהנפש שלו עוד מחכה להיחקר. ג'ונס, כיום בן 93, היה אתגר שלא ניתן לעמוד בפניו, בהתחשב באמירות הלא מובנות שלו על עצמו ועל האמנות שלו.
● הוא יצא לפני 56 שנה, ועדיין הוא נחשב לאחד מסרטי הפשע החשובים בהוליווד
● החשיבה הגאונית של הבמאי הפכה את הסרט לאחת היצירות החשובות בקולנוע
● בניין המשרדים שתיכנן אחד מגדולי האדריכלים במאה העשרים
במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק גיליתי שעבודת האמנות הזו מושכת יותר תשומת לב מציורים אחרים של האמן התלויים לא רחוק ממנה, 69 שנה אחרי שהמבקרים בזמנו הכריזו עליה כעל פריצת דרך אמנותית. קבוצה של אירופאים מסוגננים עם מצלמות נאספו סביבה כדי להתבונן בה טוב יותר. במבט מקרוב, ניתן לזהות כמה מלים מגזרי עיתונים - "חלומות שווא", "מחירים" - בתוך הפסים של הדגל. צבע השמן שעירבבו עם השעווה החמה על גבי הבד והעץ לא מחקו אותן. למה התכוון ג'ונס? האם בכלל התכוון למשהו?
אין זו הגזמה לומר ש"דגל" הוא מעין מבחן רורשך. בעלי, מהגר שמרן יחסית, שהרבה פעמים אמנות מודרנית מותירה אותו תמה, מוצא ש"דגל" הוא מחקר, לא אירוני, על סמל לאומי שהוא מעריך. אני אוהבת את "דגל" מהסיבות שלי. פשטות הנושא משחררת את עיניים והראש ומאפשרת לי לספוג את הנחת הצבע המיומנת.
לעיתים אנשים מתאכזבים לראות ציור מפורסם במציאות. עבודות יכולות להיראות פחות הירואיות ממה שחשבו. לא כך הוא "דגל". במציאות הוא אפילו יותר כובש, שכן ניתן לחוש ביד האמן.
המוזיאון לא ממהר לרכוש את היצירה
ההשראה ל"דגל" הגיעה לג'ונס בחלום, דאז אמן אנונימי מבית הרוס בדרום קרולינה. זמן קצר אחר כך, הוא קיבל עידוד משמעותי מסוחר האמנות האמריקאי ליאו קסטלי, והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק החל לרכוש את עבודותיו ב־1957. המוסד היסס לרכוש את "דגל", שג'ונס עשה בו שינויים רבים מחשש שהציור ייתפס כאנטי פטריוטי. אבל מאחורי הקלעים, המוזיאון שיכנע את האדריכל האמריקאי פיליפ ג'ונסון לרכוש את הציור, מתוך כוונה שהוא יתרום אותו אחר כך למוזיאון. הוא אכן תרם אותו, ב־1973.
מבחינת ג'ונס, השימוש בדגל ארצות הברית פתר בעיה גדולה: הוא לא היה צריך לעצב אותו. היה לו את האינסטינקט הנכון ברגע הנכון. במקום לחקות את האמוציונליות של האקספרסיוניסטים המופשטים שהיו לפניו, הוא הביא לנו חפצים מהעולם האמיתי כדי שנתבונן בהם, כפי שפעם הבטנו בנשים עירומות או בכדי פרחים.
הוא טרח במיוחד על תהליך הציור, וייצר קנבסים אינטנסיביים עם שכבות יפהפיות שתחתיהן הסתתרו סמלים מוכרים: מספרים, מטרות ודגלים אמריקאים. השתקנות שלו - בתחילת הקריירה ג'ונס התרחק מכל דיבור רגשני או אוטוביוגרפי - עמדה בניגוד מרענן לדרמטיות, המרוכזת בעצמה, של האקספרסיוניסטים המופשטים. עולם האמנות, מוקסם מהשפה החדשה, שלח יד לכיס. מכירות הציורים שלו שברו בזמנו שיאים במכירות פומביות. ג'ונס אמר מאוחר יותר ש"דגל" לא היה תגובה לאקספרסיוניזם המופשט. מבחינתו לציור לא היה קשר לכל זה.
אין סמל לאומי מקטב יותר מהפסים והכוכבים
מעניין מה ג'ונס חושב כיום על "דגל", בימים שאין סמל לאומי מקטב יותר מהפסים והכוכבים. תהא עמדתו הפוליטית של ג'ונס אשר תהא, כמבקר הכי אניגמטי של האמנות של עצמו לעולם גם לא נדע.
כעת מציגים רפרודוקציות של "דגל" כביטוי פשוט של פטריוטיזם. ג'ונס עצמו התייחס בכמה מילים זהירות לנושא. הוא אמר לעיתונאי בריטי ב־2004: "לא ניסחתי הצהרה פטריוטית... הרבה אנשים חשבו שזה חתרני ונבזי. זה מצחיק איך הרגש התהפך".
ב־1969 תנועת מחאה אמריקאית שדרשה להקפיא את המלחמה בוייטנאם ביקשה מג'ונס לצייר את הכרזה שלה. הכרזה שצייר, דגל בצבעי ירוק, שחור וכתום, היתה פופולרית וגייסה כספים למטרה. אלא שהדגל הזה מעולם לא התקרב למעמד האייקוני של "דגל". הפוליטיקה שמאחורי הציור השני לא שרדה את הזמן.
"קחו חפץ ותעשו לו משהו. ועוד משהו"
"דגל" מדבר בשפה פשוטה (אלא אם אנחנו בוחרים להפוך אותה למורכבת) ודמוקרטית (היא ניתנת לפרשנות על ידי כולם, ללא תיווך של מבקרי אמנות). לא מפתיע לראות רפרודוקציה של "דגל" בבר באלבמה או במגורי חיילים, כמו גם בדירה באפר ווסט סייד במנהטן, במעונות סטודנטים אנרכיסטיים, בבתי חוף ובמרפאות שיניים. ב"דגל" של ג'ונס יכולים גם להתהדר מיליארדרים. ככלות הכל, הציור הזה הזניק את הקריירה של ג'ונס והפך אותו לאיש עשיר.
האמירות שאמר ג'ונס על אמנות - "קחו חפץ ותעשו לו משהו. תעשו לו עוד משהו" - נוטות להיות פחות רהוטות מעבודותיו. ג'ונס ניכס דימוי כל כך נפוץ, כל כך מובן מאליו, ויצר ממנו יצירת אמנות שיש לה כל כך הרבה רפרודוקציות, שגם היא הפכה להיות מובנת מאליה, עד שנוסעים למוזיאון המומה בניו יורק כדי לראות אותה מקרוב. ציור כל כך מילולי וכל כך מופשט, אין דיוקן יותר מדויק של אמריקה מ"דגל" של ג'ספר ג'ונס.