ג'ון מיינרד קיינס ואשתו לידיה לופוקובה, 1925 / צילום: Reuters
ברוטון הוא סופר ועיתונאי בריטי. הוא פירסם את מאמריו ב"דיילי טלגרף", "פייננשל טיימס", "איבנינג סטנדרד" ו"וול סטריט ג'ורנל"
לפני שנתיים, בעיצומה של קדחת הגיימסטופ, הרעיון של השקעות ערך נראה כמעט מיושן. למה לבזבז את הזמן בלצוד חברות טובות במחירים טובים, ואז לחכות עשרות שנים לתשואה שתצטבר, כשיש קרן סל זריזה ממש מעבר לפינה שמחכה להעשיר אותנו תוך כמה חודשים?
האמצעי להבטיח את התנאים לחיים טובים
כמשקיע, הכלכלן הבריטי הנודע ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946), היה סוג של וורן באפט טרם זמנו. הוא היה משכיל וחרוץ, והוא בדק את הנתונים, הבחין בערך האיכות של השקעה מסוימת ולא התרגש מהתנודות בשווקים.
כאיש צעיר באוניברסיטת קיימברידג' בעשור הראשון של המאה ה־20, הוא היה אסתטיקן וסנסואליסט מושבע, שבז לעשיית כסף. אבל ככל שהתבגר, כותב ג'סטין וולש בספרו "להשקיע עם קיינס", הוא הבין את ערך הכסף כ"אמצעי להבטיח את התנאים לחיים טובים". קיינס צבר הון עצמי וגם צבר הון ל"קינגס קולג'" בקיימברידג', שם כיהן כמנהל הכספים שנים רבות.
כשקיינס מת ב־1946, הנכסים שלו היו שווים כ־30 מיליון דולר בהשוואה לערך הכסף בימינו. בעוד שהספרים שלו נמכרו היטב, את רוב הונו עשה מהשקעות חכמות, לעתים ממיטתו בבקרים לאחר שקרא את החדשות. ב־25 השנים בהן ניהל את קרן המענקים של קינגס קולג', הוא ייצר תשואה שנתית של 16%, ושינה את סגנון ההשקעות של המוסד כך שיפרח אפילו בזמן השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה.
יצירות האמנות שהניבו מיליונים
כותב הספר ג'סטין וולש, בנקאי השקעות לשעבר וכיום מנכ"ל של חברת ניהול נכסים, מסביר כיצד קיינס עשה זאת. הוא חי חיים יוצאי דופן. כילד ונער מחונן, הצטרף לשירות המדינה מיד אחרי קיימברדג'. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-1919, הוא נכח בוועידת השלום בפריז כיועץ כלכלי במשלחת הבריטית. הוא נגעל מהתנאים שנכפו על המדינות האירופאיות שהובסו וצפה באופן מדויק "מלחמת אזרחים סופית בין כוחות הריאקציה והפרכוסים הנואשים של המהפכה, שבהשוואה אליה הזוועות של המלחמה הגרמנית האחרונה ייראו ככלום ושום דבר".
אבל הוא היה יותר מאשר יועץ ומטיף. במרץ 1918, כשהגרמנים הכינו את מתקפת האביב האחרונה שלהם על החזית המערבית, קני התותחים שלהם כבר היו מכוונים לפריז, קיינס שמע שהולכת להיות מכירה פומבית של האוסף הפרטי של הצייר הצרפתי אדגר דגה. קיינס הציע למשרד האוצר הבריטי להגיש הצעות על חלק מהיצירות, ולקזז אותן מהחוב של צרפת שהיא חבה לבריטניה. אחר כך הוא נסע לפריז כדי להיות נוכח במכירה. הוא רכש 27 רישומים וציורים, עבודות שכיום שוות מיליונים, תמורת סכומי כסף זעומים. זה היה שיעור מוקדם בהשקעת ערך.
בעשור הבא, קיינס עבר חלק מהזובור שכמעט כל משקיע עובר. אפילו אינטלקטואל מבריק כמוהו לא הצליח לעמוד בפני השווקים הלוהטים של שנות העשרים הגועשות. הוא קנה כשהשוק עלה, ובשנתיים האחרונות של שנות ה־20 הפסיד 80% משווי הנטו שלו. בתחילה תיאר את קריסת וול סטריט בסוף 1929 כתיקון אבל במהרה הבין שמדובר ביותר מזה.
בשנות ה־30, כותב וולש, קיינס "עבר ממישהו שמתזמן את השוק למשקיע ערך, המבקש להרוויח מתנודות בשוק במקום להשתתף בהן". כפי שכתב לוועדת האחזקות של קינגס קולג', הניסיון לתזמן את השוק הוא "בלתי ישים וכנראה לא כל כך רצוי. רוב מי שמנסים זאת מוכרים מאוחר מדי וקונים מאוחר מדי, ועושים את שני הדברים יותר מדי לעתים קרובות, מה שמוביל לעמלות גבוהות ופיתוח דפוס מחשבה לא רגוע וספקולטיבי". המשקיע האמיתי, בעיני קיינס, מתמקד ב"ערכים אולטימטיביים" ולא ב"ערכי הבורסה".
ששת עקרונות המפתח של קיינס
זיהוי ערך אמיתי הצריך ניתוח קפדני אבל גם הסתכלות ניואנסית על העולם, יותר ממה שיש לרוב המשקיעים. קיינס כל הזמן ביקש לאזן את הידע שלו ככלכלן אקדמאי עם הדברים שראה בפועל ועם ניסיונו כמשקיע. זה לא היה מספיק שיהיו כלכלנים שמדברים כל הזמן על הטווח הרחוק, כתב, כי "בטווח הרחוק כולנו מתים". הוא התייחס באותו זלזול לאנשים שהאמינו בנתונים כמותיים. "כשנראה שהסטטיסטיקה לא הגיונית, אני לרוב חושב שחכם יותר להעדיף את התבונה על הסטטיסטיקה".
הוא תמיד היה מאוד מודרני בחשיבה שלו. את הכלכלה האורתודוכסית, כתב, צריך לבחון באופן מתמשך ולהמציא מחדש. יש קו אינטלקטואלי ברור שנמתח מקיינס לכלכלן האמריקאי בנג'מין גראהם (1894-1976), המטיף להשקעות ערך, וורן באפט ותלמידיו הרבים. זה העיקרון הבולט בין ששת עקרונות המפתח של קיינס: התמקדו בערך הפנימי של המניה, המיוצג על ידי הרווחים הצפויים; וודאו שיש לכם שוליים רחבים של בטיחות: בין המחיר שאתם משלמים לבין הערך הפנימי; חישבו בעצמכם והיו לעומתיים אם יש צורך בכך; שימרו על החזקות המניות זמן רב, כדי לצמצם עלויות מסחר; ריכזו את התיק שלכם בכמה חברות מעולות; והיו בעלי הטמפרמנט הנכון, המאזן בין קור רוח וסבלנות לבין החלטיות. כפי שמסכם וולש: "משקיע הערך מתמקד במניות ספציפיות ולא במדד כולו, וזוכר תמיד שאין דבר כזה 'שוק מניות' שלם - יש רק שוק למניות אינדיבידואליות".
עבור מי שלומדים את ההיסטוריה של ההשקעות והפסיכולוגיה שלהן, הספר של וולש מלא אנקדוטות מעוררות מחשבה. המחבר מספר על בן טיפוחיו של קיינס, הכלכלן האיטלקי פיירו סראפה, שנקט גישת ערך קיצונית: לחכות "להשקעה האחת המושלמת" עבור ההון שירש. לאחר הפצצת הירושימה ונגסקי, הוא רכש אגרות חוב של ממשלת יפן. הוא עשה הון בשנים שאחרי, כשיפן התאוששה.