כשעשרה אנשים שווים יותר מהתוצר של 100 מדינות / צילום: Associated Press, Lee Jin-man, Jeff Chiu, John Minchillo, John Locher, Nati Harni, Mark J. Terrill, Stephan Savoia, Susan Walsh, Mark Lennihan, Evan Vucci
באוקטובר האחרון ישב קולין קאהל, אז תת־מזכיר המדינה לענייני מדיניות הגנה של ארה"ב, במלון בפריז, והתכונן לשיחת טלפון שנועדה למנוע אסון באוקראינה, מספר הניו יורקר. אלא שבצד השני לא עמד דיפלומט או מדינאי, אלא היזם המיליארדר אילון מאסק.
● בחזית ה-AI | כלי הבינה המלאכותית שיהפכו אתכם למעצבים טובים יותר
● חצי שעה של השראה | נתן חץ: "במבט לאחור, כשהתחלתי הייתי חסר אחריות
● ראיון | הוא אחד מאנשי העסקים המבטיחים בישראל. אז איך זה שלא הכרתם אותו?
● דוח חדש מגלה: לכמה אנשים בעולם יש יותר ממיליארד דולר בביטקוין?
מאז פלישת רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 חברת החלל של האיש העשיר בעולם SpaceX סיפקה לארה"ב גישה לאינטרנט-לווייני, אך הציבה אולטימטום לפנטגון: שלמו על השירות באוקראינה, כ־400 מיליון דולר בשנה לפי החברה, או שננתק את הגישה. "אנחנו חיים מחסדיו", אמר בכיר בפנטגון לניו יורקר על תפקידו של מאסק במלחמה, "זה מבאס". קאהל הודה למאסק על מאמציו, הכיר בעלויות הגבוהות שלקח על עצמו והתחנן לכמה שבועות כדי לתכנן חוזה. מאסק הסכים.
התערבות בעלי הון בגורלן של אומות אינה עניין חדש. ג'יי.פי מורגן ג'וניור, למשל, הלווה במהלך מלחמת העולם הראשונה סכומים עצומים למדינות ההסכמה. אך השפעתם המתרחבת של בעלי המאה, שלובשת בשנים האחרונות צורות חדשות ומציבה אתגרים לא מוכרים, הולכת יד ביד עם מאזן כוחות כלכלי גלובלי שרק הולך ונעשה מוטה יותר ויותר. נכון, ירידות בשוקי המניות בשנה שעברה כיווצו במקצת את כיסיהם של האולטרה־עשירים, אבל זה לא מנע מאי־השוויון הכלכלי העולמי לנסוק לגבהים חדשים.
עד כמה עמוק הפער? לפי חישוב של המגזין הפיננסי Finbold, השווי הנקי של עשרת האנשים העשירים ביותר בארה"ב היה בתחילת השנה טריליון דולר - יותר מהתמ"ג המצרפי של 106 מדינות, שהסתכם ב־998.2 מיליארד דולר. נכון לסוף אוגוסט שווייה של העשירייה הפותחת כבר זינק ל־1.29 טריליון דולר, לפי נתוני פורבס.
בצמרת ניצב כיום מאסק, מנכ"ל טסלה, עם שווי של 244 מיליארד דולר. אחריו ג'ף בזוס, מייסד אמזון ולשעבר המנכ"ל (156 מיליארד דולר), ובמקום השלישי לארי אליסון מאורקל (145 מיליארד דולר). במקומות הרביעי והחמישי וורן באפט וביל גייטס, בהתאמה, עם שווי של 119 ו־113 מיליארד דולר.
למול קומץ האולטרה־מיליארדרים הזה ניצבות יותר מחצי ממדינות העולם, שבהן חיים יותר מחצי מיליארד בני אדם. רוב המדינות בתחתית הרשימה נמצאות באפריקה. הענייה ביותר היא בורונדי, הממוקמת באזור האגמים הגדולים של מזרח אפריקה, שנכון ל־2023 אוכלוסייתה מוערכת ביותר מ־13 מיליון תושבים. התמ"ג השנתי לנפש בבורונדי לפי הבנק העולמי הוא כ־240 דולר, או כ־840 דולר במונחי שווי כוח הקנייה (PPP). מעליה ברשימה נמצאת הרפובליקה המרכז־אפריקאית, מדינה עשירה בזהב, נפט, אורניום ויהלומים אך כזו שתושביה עניים מאוד, עם תמ"ג לנפש של כ־427 דולר (או 967 לפי שווי כוח הקנייה). גם גורלם של 17 מיליון תושבי סומליה לא שפר עליהם. התמ"ג לנפש במדינה השקועה בקרבות פוליטיים יומיומיים מסתכם בכ־460 דולר (1,364 דולר במונחי שווי כוח הקנייה), ותוחלת החיים עומדת על 55 לגברים ו־59 לנשים.
זינוק אדיר בעושר
מהצד השני: משברים גלובליים, תקופות של מצוקה כלכלית עולמית והקלות במס - שגבו מחירים כבדים והחלישו אוכלוסיות רבות בעולם - הזינו את עשירי העולם. במהלך השנתיים הראשונות למגפת הקורונה המיליארדרים האמריקאים הוסיפו סך־הכול כמעט 2 טריליון דולר להונם, שעלה מכ־3 טריליון לכ־5 טריליון דולר. הזינוק האדיר בעושר הגיע עם העליות בשווקים. מדד S&P 500 עלה ב־45% מתחילת 2020, ומדד דאו ג'ונס עלה ב־27% - אך האמריקאים העשירים ביותר ניצחו את השוק: הונם גדל ב־56%.
אלא שאף אחד לא התעשר כמו מאסק, שלפי נתוני פורבס היה שווה ב-2019 לא פחות מ־22.3 מיליארד דולר. בסוף 2021 הוא הפך לאדם הראשון שחצה את רף שווי 300 מיליארד הדולר, כשמניות טסלה זינקו בכמעט 1,400% ביחס לתחילת 2020. גם כיום, לאחר שאיבד כ-20% מהשיא, עליית השווי של מאסק מתחילת הקורונה היא יותר מכל שוויו של הבא אחריו ברשימה, ג'ף בזוס.
מאסק בולט בפער בצמרת פירמידת העושר העולמית, אבל הוא בהחלט לא שם לבד. המאיון העליון של העולם מחזיק בכמעט שני שלישים מ־42 טריליון הדולר שנוצרו מאז 2020 - כמעט פי שניים מעושרם של יתר 99% מאוכלוסיית העולם, כך חשף השנה דוח של אוקספם, קונפדרציה בינלאומית של ארגונים הנאבקים בעוני. בו בזמן 345 מיליון בני אדם ב־79 מדינות צפויים להתמודד עם חוסר ביטחון תזונתי חריף בשנת 2023, לפי קרן המטבע הבינלאומית - שיא כל הזמנים ויותר מפי שניים מאשר בשנת 2020.
מה קורה לאי-השוויון
מספרים המתארים את הצמיחה הכלכלית מתפרסמים מדי שנה בידי ממשלות ברחבי העולם, אבל הם לא מספרים לנו על חלוקת הצמיחה הזאת על פני אוכלוסיית העולם. דוח אי־שוויון העושר העולמי שופך מעט אור. לפי הדוח לשנת 2022, בכל אזור גדול בעולם, למעט אירופה, ההכנסה המצרפית של המחצית התחתונה מהווה פחות מ־15% מסך ההכנסות, וחלקו של העשירון העליון הוא יותר מ־40% ובהרבה מהאזורים קרוב יותר ל־60%.
לעומת זאת, פרופ' ברנקו מילנוביץ', מחוקרי אי־השוויון הבולטים בעולם, דווקא סבור שאי־השוויון הגלובלי מצטמצם. לפי מאמר שפרסם הקיץ במגזין Foreign Affairs, הוא נמצא ברמתו הנמוכה ביותר מאז תחילת המאה ה־20. מילנוביץ' בוחן את השוני בין הכנסות כלל אזרחי העולם בנקודת זמן נתונה, ובשקלול פערי המחירים בין מדינות. השינוי קרה הודות לגידול בהכנסות באסיה, ובעיקר בסין, אבל כדי שהמגמה הזאת תימשך, אפריקה תצטרך להתעשר באופן משמעותי בעשורים הקרובים - מה שמילנוביץ' מגדיר כי "בלתי סביר".
יש כמובן הבדל בין הכנסות לעושר, אבל גם שם דוח אי־השוויון מציג מספרים מטרידים: המחצית התחתונה של העולם מחזיקה ב־2% מהעושר העולמי, ואילו העשירון העליון ב־76%. עושר הוא מקור עיקרי לרווחים כלכליים עתידיים ויותר ויותר לכוח והשפעה, והפער העצום כשלעצמו מייצר גידול נוסף באי־השוויון.
אחת הדרכים שבהן מציע הדוח להבין את אי־השוויון היא להתמקד בפער בין העושר נטו של ממשלות לעושר נטו של המגזר הפרטי. ב־40 השנים האחרונות מדינות התעשרו באופן משמעותי, אך ממשלותיהן הפכו עניות משמעותית. חלק העושר שבידי גורמים ציבוריים קרוב לאפס או שלילי במדינות עשירות. מכלול העושר נמצא בידיים פרטיות והוא גם לא חוזר למדינה בצורת מסים. לפני שנתיים פרסם הניו יורק טיימס כי ארה"ב מפסידה טריליון דולר במסים שלא שולמו מדי שנה. צ'ארלס רטיג, אז נציב מס ההכנסה (IRS), הסביר כי המקור העיקרי לכך הוא התחמקות של התאגידים העשירים והגדולים.
נוסף לכך, משנת 2014 ועד 2018 באפט, מאסק, בזוס ושאר 25 האמריקאים שהוגדרו כעשירים ביותר באותן שנים צברו הון שעליו הם שילמו מסים פדרליים נמוכים במיוחד, על פי נתוני מס הכנסה שהציג ארגון התחקירים ProPublica. בשנים מסוימות חלק לא שילמו מס פדרלי כלל, ובהם שמות כמו בזוס, מאסק, מייקל בלומברג וג'ורג' סורוס. וזה לא לא חוקי. הם תרמו סכומים נכבדים לצדקה, והשיגו ניכוי במס, והם נעזרים באסטרטגיות הימנעות ממס שהן מעבר להישג ידם של אנשים רגילים. ובכלל, ארה"ב מטילה מס רק על הכנסה, לא על עושר. כשיש זינוק מרקיע שחקים בשווי נכסיהם, כמו מניות ורכוש, זה לא נחשב להכנסה החייבת במס עד שהם יימכרו.
בעל המאה
עד לא מזמן אפילו לאנשים העשירים ביותר בעולם לא היה מספיק כסף כדי לעשות מהלך מהותי שימזער בעיות גלובליות, ודאי שלא יפתור אותן. כיום לבעלי ההון יש משאבים והשפעה כלכלית בקנה מידה שלא רק יכול להציל אוכלוסיות שלמות, כי אם גם לעצב את מהלך הכלכלות ולהשפיע על נופים פוליטיים.
באופן אירוני, במקביל לפער הגדל ללא הרף, כמעט לכל מי שמחזיק בהון מסוים יש מה שנקרא "פרויקט להצלת העולם". לפי פייננשל טיימס, לאחרונה התחייב מאסק (244 מיליארד דולר) להעניק 100 מיליון דולר לזוכים ב־XPrize במסגרת פרויקט לכידת פחמן. סורוס (6.7 מיליארד דולר) רוצה להקפיא מחדש את האוקיינוס הארקטי. במקביל לטיסות לחלל בזוס (156 מיליארד דולר) התחייב להעניק 10 מיליארד דולר לקרן Bezos Earth שלו, המוקדשת לתמיכה בפרויקטים ויוזמות שונות הפועלות לטיפול בשינויי אקלים וקיימות סביבתית.
על אף ההון העצום שצברה אליטה זו, מעטים מעלים חששות לגבי ריכוז הכוח והשפעתו על מערכות סוציו־אקונומיות. היתרונות הפוטנציאליים של כל המימון הזה הם, כמובן, עצומים. אבל אל הגמישות הפיננסית של בעלי ההון והאחריות המוגבלת שלהם מתלווים סיכונים רבים. בספרו Winners Take All (2018) טוען העיתונאי והסופר האמריקאי אנאנד גירידהראדס כי חברי האליטה העולמית, אף שהם עוסקים לעתים בפילנתרופיה, משתמשים בעושרם ובהשפעתם כדי לשמר מערכות המרכזות את העושר בצמרת על חשבון הקדמה החברתית. לטענתו, הם אמנם כל הזמן מבקשים לעשות טוב יותר, אבל אף פעם לא פחות להזיק. הפילנתרופיה הזאת גם משבשת עקרונות דמוקרטיים, כשהנדבנים מחליפים את נציגי העם בהחלטה על האופן שבו עניינים (כמו חינוך, למשל) מתנהלים.
העולם כבר היה בעבר במצב שבו קבוצות קטנות מאוד של אנשים שלטו בכלכלות, והכתיבו את יחסי הכוח (לטובתם כמובן). קראו לזה פיאודליזם. העשורים האחרונים הביאו הוגים מסוימים לטעון שהקפיטליזם התחרותי הליברלי, שהחליף אותו ונווט בידי שווקים חופשיים ופיקוח של המדינה על בעלי ההון, נגמר ואנחנו נכנסים לעידן של ניאו־פיאודליזם: מספר הולך וקטן של אנשים צוברים עושר וכוח, שרק הולכים וגדלים ביחס לכלל אוכלוסיית העולם, והפוליטיקה והממשלות נעשות תלויות בהון שלהם.