האזור הארקטי מתחמם בקצב מהיר הרבה יותר מיתר כדור הארץ: פי ארבעה לפי ההערכות האחרונות של החוקרים בתחום וביותר משלוש מעלות צלסיוס שלמות מאז תחילת העידן התעשייתי. עד כה מעטה תמידי של קרח שהתרחב משמעותית מדי חורף, הפך את האוקיינוס הארקטי לאזור קשוח עד בלתי אפשרי לפעילות אנושית. רק שוברות־קרח המונעות בכוח גרעיני הצליחו להתמודד איתו בקושי רב, עד לקו רוחב מסוים.
אך ככל שהעולם הולך ומתחמם, מעטה הקרח הזה הולך ומצטמק. גם כיפת הקרח האדירה של גרינלנד, שעומקה הממוצע שלושה ק"מ, נמסה בקצב מואץ. כך גם הקרחונים באיי סוואלבארד השייכים לנורווגיה ואלו בארכיפלג נוביה זֶמְליה השייך לרוסיה. בצפון־מזרח קנדה ובאלסקה, חלקים הולכים וגדלים מהים אינם קופאים יותר בחורף.
כך נפתחים נתיבי שיט חדשים שיכולים לשנות מן היסוד את מפת הנמלים החשובים בעולם. במקביל גם נחשפת אדמה חדשה, באיים נטושים ובחלק מהיבשות החוצות את החוג הארקטי, שמעולם לא נוצלה ושאין בה התיישבות אנושית, ואיתה פיתוי הולך וגובר להפקת מחצבים נדירים בקלות יחסית. במקביל מתחת לקרקעית האוקיינוס הארקטי, לפי הערכות, טמון שליש מעתודת הגז הגלובלית. בסך הכול, לפי הערכות המכון הגיאולוגי האמריקאי, נמצא בו רבע מעתודות דלקי המאובנים הגלובליות כולן. שילוב נסיבות זה הוביל בשנים האחרונות לקרב על האזור הארקטי, שהולך ומתחמם ככל ששינויי האקלים הולכים ומואצים.
עימות עם רוסיה
לפי המכון הארקטי, גוף מחקר היושב בוושינגטון, המסלול ממזרח אסיה לאירופה דרך "נתיב הים הצפוני" (Northern Sea Route) כולל 6,500 מיילים ימיים בלבד, לעומת 12,500 מיילים ימיים שספינות נאלצות לעבור כיום, דרך תעלת סואץ בדרך מיפן לאירופה, למשל. המשמעות היא חיסכון אדיר בהוצאות, וקיצור כשבועיים מזמן המסע. כבר כיום יש שימוש הולך וגובר בנתיב, אך בחלון זמנים קצר של חודש־חודשיים בלבד ולעיתים בליווי שוברות קרח.
שמונה מדינות נאבקות באופן רשמי על השליטה באזור - סין, ארה"ב, רוסיה, קנדה, שבדיה, דנמרק (באמצעות גרינלנד), איסלנד ונורווגיה. רוסיה היא ללא ספק אחת החשובות שבהן, עם נמלים לאורך הצפון שאמורים לשרת את נתיב הים הצפוני. עד כה, המאבקים התנהלו בנימוס יחסי ונדיר. רוסיה אומנם טענה לריבונות ושתלה דגל על קרקעית האוקיינוס הארקטי, בדיוק בקוטב הצפוני, אבל נמנעה מצעדים חד־צדדים נוספים. כשעלתה השאלה של זכויות שימוש, מחצבים וקידוחי גז ונפט, הוסכם לסמוך על ועדה של האו"ם ולקבל את מסקנותיה על בסיס גיאוגרפי טהור. במקביל, מי שניהלה את העניינים הייתה המועצה הארקטית, גוף משותף למדינות הללו. כעת, עם זאת, בעקבות העימות עם רוסיה, המועצה כבר אינה מתכנסת. מדינות המערב הן אלו שפרשו ממנה. "דבר אחד ברור, המועצה הארקטית כבר לא תוכל לשוב ולתפקד כרגיל", העריך מכון המחקר CEPA, "לא ניתן יהיה יותר להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לחדר".
המשמעות היא כי המאבק עשוי להתחמם עוד יותר בצל המלחמה באוקראינה, וגם משום שסין - הנמצאת על מסלול התנגשות עם ארה"ב ומדינות המערב בשורת נושאים - מעוניינת גם היא להפוך לשחקן ארקטי חשוב. תוכנית סינית ל"דרך משי ארקטית" הוצגה בשנה שעברה, והמדינה שולחת ספינות לאזור בתדירות הולכת וגוברת.
נפט, גז ומתכות נדירות
במקביל לאפשרויות השיט החדשות, הפקת גז ונפט - דלקי מאובנים שהשימוש בהם הניע שינויי אקלים חסרי תקדים שתורמים להתחממות האזור - קורצת לרבים. רוסיה כבר מפיקה גז בנוביה זמליה ושולחת אותו למזרח ולמערב. נורווגיה הפיקה פחם באיי סוואלבארד ושוקלת לחלק רישיונות לחיפוש שדות גז בים ברנץ, שתנאי העבודה בו הפכו לנוחים יותר. ארה"ב מתמודדת עם מחסור בעתודות נפט, ולמרות שהנשיא ביידן עדיין אוסר על קידוחים באזור הארקטי, ייתכן כי הוא ייאלץ לשנות את דעתו.
תחום נוסף שמושך חברות וממשלות הוא המתכות הנדירות, אלה הדרושות לתעשייה הטכנולוגית ובמיוחד לייצור אנרגיה ירוקה. הפקתן דורשת שטחים נרחבים ומעט אוכלוסייה, תנאים שמתקיימים באזור הארקטי. חיפושי זהב ומתכות אחרות כבר מתנהלים במרץ בגרינלנד ובמקומות אחרים באזור. גם אפשרויות לדיג מוגבר, נושא המעורר עימותים בין מדינות באופן תדיר, הולך והופך לרלוונטי ככל שהשיט מעבר לחוג הארקטי הופך לקל יותר.
מול רוסיה וסין, קנדה וארה"ב, כל אחת באופן עצמאי, מגבירות בשנים את הנוכחות באזורים הארקטיים שבשליטתן. בינתיים, גרינלנד מחלקת רישיונות בתחומי המשאבים, בניסיון להגיע לעצמאות פיננסית מדנמרק, שהאי הגדול ביותר בעולם, שבו חיים רק כ־57 אלף תושבים, תלוי במענק שנתי שלה המסבסד למעשה את החיים בו. אחת השאלות הפתוחות היא היחס של הממשלה הגרינלנדית למעורבות סינית, ואם תתאפשר לחברות גישה לאזורים הארקטיים באמצעות חוזים. בינתיים, נראה כי האזור הארקטי מספק לא רק הצצה להשפעת שינויי האקלים, אלא גם הולך ומשקף את קווי השבר שמאפיינים את הפוליטיקה הגלובלית בשנה האחרונה.
