וודי אלן בסרט ''זליג''. דמות שמתאימה את עצמה לכל אדם וסיטואציה / צילום: IMDB
טונגט הוא עיתונאי, חוקר קולנוע ומחברם של שלושה ספרים על קולנוע אמריקאי
במשך רוב הקריירה שלו, וודי אלן היה מקושר באופן עקבי לסוג מסוים של קומדיות רומנטיות. בסרטיו הפופולריים דוגמת "הסיפור שלי עם אנני" ו"חנה ואחיותיה", הציג אלן את הרומנים של אנשי מנהטן בסוף המאה ה־20 באור משעשע. כל אחד מהסרטים מבוסס על מה שבהמשך הפך לנוסחה: תסריט מלא מלל, ידע תרבותי נרחב, אלגנטיות חזותית, וכמובן, גיבור, המגולם על ידי הבמאי, שהוא טיפוס דאגן ופטפטן בלתי נלאה.
אך הקריירה של הבמאי והתסריטאי בן ה-87 מלאה גם הפתעות. הוא ביים סרטים בסגנון האקספרסיוניזם הגרמני ("צללים וערפל"), בסגנון צ'כוב ("ספטמבר") ובסגנון מחזות הזמר האמריקאיים ("כולם אומרים אני אוהב אותך"); שניים מסרטיו הטובים ביותר, "נקודת מפגש" ו"חלומה של קסנדרה", הם תעלומות רצח.
גיבור ביישן ומכווץ במיוחד
ההישג הנועז ביותר של אלן הוא סרטו "זליג" שיצא לפני ארבעים שנה. הסרט, בסגנון דוקומנטרי לכאורה, מספר על חייו האניגמטיים של דמות מדור הג'אז בשם לאנורד זליג. הוא משוחק על ידי אלן בגרסה ביישנית ומכווצת במיוחד. הדמות של זליג כל כך נוטה לקונפורמיזם שהוא מצליח גם לנווט במצבים לא סבירים וגם לעבור שינויים פיזיים המתאימים אותו לכל מאורע או אדם העומד לידו. זליג מאמץ דמויות - מרופא דרך גנגסטר ועד אריסטוקרט. באופן אירוני, האניגמטיות של הדמות גורמת לה להתפרסם.
באחד הקטעים בסרט רואים את זליג, באקט של סתגלנות פסיכוסומטית, מתנפח לממדים עצומים כשהוא נמצא בחברת שני אנשים שמנים. אלן ראה בסיפור הזדמנות לומר משהו עמוק על הלחצים החברתיים המופעלים על האינדיבידואל. "הסכנה בלנטוש את האני האמיתי, מתוך ניסיון לקבל אהבה, לא לעשות צרות, להתאים" כפי שהסביר הבמאי למראיין סטיג ביורקמן בספר "וודי אלן על וודי אלן".
אולי כדי להדגיש את רצינות כוונותיו, החליט אלן לא להציג את הסיפור של "הזיקית האנושית" בסצנות דרמטיות מסורתיות.
במקום זה, אימץ הבמאי פורמט דוקומנטרי, באמצעותו הקריין (קולו של פטריק הורגן) מדריך את הצופה עם צילומי ארכיון של נופים עירוניים וסצנות מחיי הלילה, המעוררים לתחייה את עידן הגא'ז.
בעזרת המצלמה של גורדון וויליס, צילם אלן את עצמו ושחקנים אחרים - כולל מיה פארו בתפקיד הפסיכיאטרית, אשת סודו ובסופו של דבר אהובתו של זליג, יודורה פלטשר - באותו סגנון מגורען ורועד של צילומי התקופה.
● מאחורי הסמל של הכיכר האדומה במוסקבה
● הציור שהמבקרים הכריזו עליו כעל פריצת דרך אמנותית
● הוא יצא לפני 56 שנה, ועדיין הוא נחשב לאחד מסרטי הפשע החשובים בהוליווד
הופעות האורח של הסופרים האמריקאיים
עורכת הסרט סוזן א' מורס תפרה בחינניות צילומים חדשים וישנים כדי ליצור מעשה תחרה של צילומים אמיתיים ומבוימים, תמונות סטילס ומוזיקה משנות ה־20.
מורס שילבה את אלן באופן מתוחכם בצילומים קיימים, כך שניתן לעתים לראות את הדמות של זליג חולקת מסך עם כל מיני אנשים חשובים, דוגמת שחקן הבייסבול בייב רות' למשל.
מה שמוסיף לרושם המציאותי של הסרט הם הריאיונות שצילם אלן עם אינטלקטואלים ידועים הדנים ברצינות בחשיבותו של זליג, בין השאר עם הסופרים ואנשי הרוח סול בלו, אירווינג האו וסוזן סונטג.
"הוא היה ה־תופעה של שנות ה־20", אומרת סונטג בסרט.
"כשאתה חושב על כך שבזמנו הוא היה מפורסם כמו לינדברג (צ'ארלס לינדברג, חלוץ התעופה האמריקאי), זה באמת די מדהים".
האיש היחידי בחדר שלא קרא את "מובי דיק"
דרך הפסיפס המתוחכם שבנה גורדון וויליס, בסרט מובלעת אמירה עמוקה על תגובות האינדיבידואל לציפיות וללחצים שמפעילה החברה המודרנית.
למרות שזליג הפנים את הלחצים האלה באופן קיצוני ואבסורדי, כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם מקור החרדה שלו: הרצון להשתייך, הרצון לומר את הדבר הנכון, הרצון להיות חלק מקהל גדול והרצון לשזוף באור המשתקף מתהילת הידוענים.
אפילו הסגנון הדוקומנטרי לכאורה של הסרט משקף את אופיו של זליג. משום שאנו למדים על דמותו מסרטונים ישנים וצילומי סטילס, הוא לא מצטייר כדמות עגולה אלא כעוד חדל אישים בתוך ההמון - שזה בדיוק מה שהוא.
"זה בטוח להיות כמו האחרים", מודה זליג תחת השפעת ההיפנוזה באחד המפגשים שלו עם ד"ר פלטשר. הוא רומז שמצבו הזליגי, כולל היכולת לשנות את צורתו, נובע מהבושה שחש פעם כשהיה האדם היחיד בחדר שלא קרא את הספר "מובי דיק". כמה מאיתנו לא העמידו פנים כדי להיראות חכמים יותר, בעלי ידע ספרותי נרחב יותר או יותר קוסמופוליטיים?