''אישה-הר'', ציור של אורי ריזמן, סוף שנות השישים, מאוסף האמנות של ''הפניקס'' / צילום: אלעד שריג
1
"בארץ אהבתי" הוא שמה של תערוכת אוסף האמנות של "הפניקס" שנפתחה בימים אלה במוזיאון רמת גן.
התערוכה, אותה אצרה רוני כהן־בנימיני, מתפרשת על פני שלושת הקומות של המקום, ומוצגות בהן כ־200 יצירות של מיטב אמני ישראל, מתחילת המאה ועד ימינו, ביניהם: ראובן רובין, נחום גוטמן, אנה טיכו, יצחק דנציגר, יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אריה ארוך, אביבה אורי, אביגדור אריכא, אורי ריזמן, רפי לביא, משה קופפרמן, לאה ניקל, משה גרשוני, אורי ליפשיץ ויגאל תומרקין.
בתחילת תשפ"ד אפשר כבר לקבוע כי מדובר באחד מאירועי האמנות הבולטים של השנה, שכן נדירות הפעמים בהן מוצגת בישראל תערוכת אוסף החובקת מגוון תקופות, מגמות, וזרמים, ושצבר העבודות שלה מגדיר את הקאנון של האמנות המקומית.
2
במסגרת חגיגות שנת ה־75 של "הפניקס", החליטה החברה לחשוף ולהנגיש את אוסף האמנות שלה. האוסף נוסד בשנות השבעים המוקדמות על ידי יוסי חכמי, לשעבר הבעלים ומנכ"ל החברה ואספן אמנות, והוא כולל כ־1000 יצירות אמנות ישראליות המוערכות בכ־100 מיליון שקלים, כך על פי מקור הבקיא בשוק האמנות הישראלי.
במשך שנים רבות אוסף הפניקס נחשב לאוסף האמנות הישראלית החשוב ביותר מחוץ למוזיאונים, שכלל יצירות שהיו חסרות באוספים של שני המוזיאונים הגדולים - מוזיאון תל-אביב לאמנות ומוזיאון ישראל בירושלים.
ב-2002 משפחת חכמי מכרה את החברה לקבוצת "שחר־קז". אוסף האמנות הבינלאומית שלה נמכר אף הוא כחלק מנכסי החברה. ב־2010 היא ניסתה למכור את האוסף הישראלי, אלא שהמשא ומתן לא הבשיל לכדי מכירה, והוא נותר מאופסן במחסנים, רחוק מעין הציבור.
3
עד התערוכה הנוכחית במוזיאון רמת גן הוצגו רק שתי תערוכות גדולות מיצירות האוסף: ב־1998 פרופסור מרדכי עומר אצר במוזיאון תל אביב את התערוכה "90 שנה של אמנות ישראלית: מבחר מאוסף יוסף חכמי - הפניקס הישראלי". ב־2005 יונה פישר יחד עם מירי בן משה, אוצרת האוסף במשך שלושים שנה, אצרו במוזיאון אשדוד את התערוכה "מראי אדם: ציור, צילום ופיסול מאוסף הפניקס הישראלי". עומר ופישר, שהלכו לעולמם ב-2011 וב-2022 בהתאמה, היו מהבולטים והבכירים שבאוצרים המקומיים, והם ליוו וחקרו את האוסף מיום היווסדו.
4
התערוכה, המשתרעת על פני שלושת הקומות, עוסקת בזהות הישראלית, כפי שהיא משתקפת בציורים, פסלים, צילומים מיצבים ויצירות וידאו. היא לא משרטטת מהלך כרונולוגי־היסטורי, גם לא רצף לינארי אחיד.
בקומה הראשונה תצוגה בשם "(אי) מקום", העוסקת, לדברי האוצרת, "במקום ובמקומיות כערכים משתנים בשיח הזהות הישראלי, הנע בין כמיהה למקום והשאיפה להשתייך אליו, לבין מימוש ההתיישבות במקום והקשיים הגלומים בה".
התצוגה "עבודת גוף" בקומה השנייה דנה "בגוף הציוני כניגוד לגוף הגלותי וכמטאפורה לשיקום האומה, דרך מופעיו המגדריים השונים בפוליטיקת הזהויות העכשווית, ועד להתפרקותו והתפוררותו".
"מה נשמע בבית?", התצוגה בקומה השלישית, בוחנת את המושג "הבית", או כפי שמגדירה האוצרת "הבית כדימוי והבית הממשי; בני הבית; מרחבי הפנים והחפצים המאכלסים אותם; ומעמדו של הבית המייצג לרוב את האתוס הלאומי".
5
על קירות המוזיאון תלויות יצירות מופת המהדהדות את המרחב הגיאוגרפי בעוצמה וביופי שאין שני להם. כמו למשל ב"אישה־הר", ציור שמן בגווני תכלת וצהוב של אורי ריזמן (1924-1911) מסוף שנות השישים, בו הנוף הארץ ישראלי מצויר כחמוקיים בשרניים של אישה; או ב"לעבר ירושלים", ציור משנת 1936, בו לכדה אנה טיכו (1894-1980) באמצעות עיפרון שחור, את האפרוריות והעגמומיות של ירושלים בתחילת המאה, העיר שעמדה במרכז יצירותיה.
בציור השמן של מנחם שמי (1897-1951) "חלוץ" מ־1923, הנוף מתמזג עם הגוף האנושי: דמותו של החלוץ מישירה מבט אל הצופה, ועל חזית חולצתו הלבנה מצוירים בתי קיבוץ נטולי גגות.
לקיבוץ נוכחות קונקרטית יותר בציור שמן בגווני חום-צהבהב, ירוק, כחול ואדום, "מנוחת שבת בקיבוץ" מ־1947 של יוחנן סימון (1905-1976), חבר קיבוץ גן שמואל בין השנים 1936-1953. זהו ציור מהזרם הריאליסטי־הסוציאליסטי, המתאר את חברי הקיבוץ נחים יחדיו, הורים וילדים, תוך דגש על ההרמוניה של הקולקטיב וקרבת האדם לטבע.
6
לפני כשנתיים סערה ליוותה את הפתיחה המחודשת של מוזיאון רמת גן, שהיה סגור במשך כמה שנים לרגל שיפוצים: אמנים הסירו את עבודותיהם מתערוכת הבכורה בעקבות הסרת יצירתו של דוד ריב "ירושלים". בעקבות כך, האוצרת הראשית, סבטלנה ריינגולד, התפטרה מתפקידה והמוזיאון סגר שוב את שעריו.
האירוע הזה חבט קשות בתדמית המוסד. אם מינויה של שרי גולן לתפקיד האוצרת הראשית לפני כחצי שנה בישר על התאוששות, הרי שהתערוכה המונומנטלית של אוסף "הפניקס" מעידה שמוזיאון רמת גן בהחלט עלה על הפסים, והוא מתחיל לבסס עצמו כשחקן מרכזי בעולם האמנות. נכון להיום, הוא המוסד היחיד בישראל שקיבל את חסותו הכלכלית והאמנותית של גוף בעל ממון רב ואוסף אמנות אגדי ונחשק. האם בכוח היצירות האייקוניות המוצגות ב"ארץ אהבתי" להיתרגם לתערוכת בלוקבסטר? ימים יגידו.