יש מי שמכנים אותו "האוורסט של השיט". מאז שרואלד אמונדסן היה הראשון להפליג במעבר הצפון־מערבי, מ־1903 עד 1906 היו ניסיונות רבים לשחזר את הישגו במגוון כלי שיט ומספר כמעט זהה של כישלונות. אף אחד, כפי הנראה, לא צלח את המעבר במפרשית מעץ שבנה בעצמו. עד שהגיע ויל סטירלינג (44).
ב־1 ביוני השנה סטילרינג וצוות של שלושה אנשים הפליגו על סיפון האינטגריטי, ספינה באורך 13 מטר שהיא העתק של יאכטות ויקטוריאניות, אותה בנה בסטרילינג ובנו, העסק שלו לבניית סירות בעיר פלימות'. מסעם ממזרח למערב במעבר המלא בקרח ובדובי קוטב החל מדרום־מזרח קנדה אל עבר מערב גרינלנד, צפון קנדה ולבסוף לאלסקה, לשם קיוו להגיע באמצע ספטמבר.
"אינטגריטי בנויה לפי עיצוב מהעשור האחרון של המאה ה־19", אמר סטירלינג. "נשיט אותה בדרך המסורתית, וננווט עם סקסטנט ומצפן".
סטירלינג נמצא במספנה שלו, "מדרון בנייה מקורה מס' 1". המבנה מ־1763 מוכר כאתר מורשת, ממש כמו סטונהנג'. על רקע היללות והחריקות של מנופים, משאבות ומסורים הבוקעים מבסיס הצי הסמוך בדבונפורט הוא מוליך אותי ברחבי האתר בצעד קליל.
"את הגג בנו ב־1814", הוא אומר, כשאנו צועדים בתוך מוזיאון חי של כלי עבודתם של בוני ספינות מפעם. "כאן בנו ספינות לצי המלכותי. ב־1798, ממש כאן במדרון הבנייה הזה, סבתא רב־רבתה (ארבע פעמים) שלי השיקה את אוניית הוד מלכותו פודרויאנט, ספינת קרב עם 80 קני תותחים שנהייתה לספינת הדגל של נלסון. המספנה הייתה נטושה ומוזנחת כשעברנו לפה, אבל בקלות גייסנו לצדנו את קרן המורשת הבריטית".
יש כאן שתי ספינות שעובדים עליהן. "ויג'ילנס היא ספינת מכמורת שנבנתה ב־1926. "אנחנו משקמים אותה", אמר סטירלינג, והצביע על ערימת קרשים מחוספסים שמתייבשים ברוחות של פלימות'. "לוקח המון זמן לאגור כזו כמות של עץ אלון". השנייה, אלרט, היא העתק של ספינת מבריחים בעלת מפרשי זרוע מ־1835 ובמשקל 15 טונות. "היא הספינה הראשונה שבניתי", אמר סטירלינג. "הייתי בן 26".
אז אני תוהה, איפה נמצאת אינטגריטי?
"בנובה סקוטיה, מכינים אותה. השטתי אותה לשם קיץ שעבר".
"אם דברים ישתבשו ההשלכות יהיו מיידיות וקשות"
ניווט ספינת עץ קטנה דרך מבוך קליידוסקופי של קרח, איים ומצרים לאורך 9,600 ק"מ בארכיפלג הארקטי הקנדי - כרוך באתגרים אדירים. אם תנאי הקיפאון קשים ישנה סכנה שתמצא את עצמך לכוד. הסיכויים הם 50/50.
"תמיד יש עוד משהו לדאוג בגללו", אמר סטירלינג. "ערפל, קרח ומזג אוויר גרוע הם החששות העיקריים, בעיקר קרח. הסכנה האמיתית היא משטחי קרח צפים שזזים בכוח הרוח והגאויות. במשקל של כטונה לכל מטר מעוקב, אתה לא רוצה שקרח יפגע בך".
אבל אם האינטגריטי תיתקע...
"הייתי מעדיף שלא", אמר סטירלינג בלשון המעטה ברורה.
מה קורה כשאתה כלוא בקרח באמצע שומקום והקולות בראש נשמעים כמו צינורות הקשר בספינה ארבוס? אני שואל. כבר חשבת את מי תאכלו ראשון?
"אם דברים ישתבשו ההשלכות יהיו מיידיות וקשות", אמר סטירלינג, והתחמק מהשאלה, אבל הוסיף, "יש כמה יישובים אינואיטיים. נקווה לטוב ביותר, נתכונן לרע ביותר. לאמונדסן היו כמה משפטים מוצלחים: 'הרפתקאות הן לאנשים שלא התכוננו כראוי' או 'הניצחון טמון בהכנה טובה מראש, שיש המכנים אותה מזל'".
כדי לשמור על רוח הצוות סטרילינג יחליף אותו פעמיים במהלך המסע, מה שאומר לוגיסטיקה מורכבת וטיסות יקרות. הצוות כולל ימאים שמתמחים במים הצפוניים, מומחים לאקלים קר, בוני ספינות, מפקד צוללת לשעבר ושף.
"יש שני כללים", אמר סטרילינג. "לא ליפול למים ולא לצעוק - אלא אם מישהו נופל למים, ואז צועקים הרבה.
"משמעת אישית היא חיונית. אם כולם יסתדרו וייהנו, נטפל היטב בספינה ונעבור, וזה יהיה ניצחון. אבל אם נגיע לאלסקה אחרי שרבנו זה עם זה, זה כישלון. עייפים, רעבים, מפוחדים, קרים או רטובים, עלינו להיות מנומסים, חביבים ואדיבים איש כלפי רעהו".
סטירלינג מראה לי את ה"משרד" שלו, מכולה קטנה שנותנת תחושה של מקלט ארקטי, מלאה בעובדי סטירלינג ובנו לבושי פליס שמתחממים בשתיית תה. אחד מאנשי הצוות של האינטגריטי, קולונל קווין "קוו" אוליבר, קצין שטח לשעבר בחיל הנחתים המלכותי, מגיע ונראה בדיוק כפי שהייתם מדמיינים. 33 שנות שירותו כללו כמה סבבים באזורי מלחמה ברחבי העולם, וב־2009 הוא ונחת אחר, רס"ן טוני לנקשיר, ניסו לצלוח את המעבר הצפון מערבי בסירה פתוחה באורך חמישה מטר בהפלגה ממערב למזרח.
"האנשים שפגשנו היו מצחיקים נורא", אמר אוליבר. כשהוא ולנקשיר פגשו את אושן ווטש, "יאכטת פלדה יפהפייה באורך 20 מטר שהייתה בהפלגה סביב האמריקות", אחד מאנשי הצוות, הרב מקורמיק, כתב השיט בניו יורק טיימס בעברו, נשען מעבר לסיפון וצעק להם, "אפילו יחסית לאנגלים, אתם כנראה יצאתם מדעתכם!".
"פגשנו גם בחור צרפתי עם אשתו היפהפייה וארבעת ילדיהם", אמר אוליבר. "התברר שהיא התשובה הצרפתית לג'וליה רוברטס. כששאלתי את בעלה, 'הפלגת הרבה?' הוא ענה, 'רק סביב העולם שלוש פעמים'. גם עליו לא שמעתי אף פעם" (מתברר שאלה היו פיליפ פופון, שהשתתף בעבר ב־Vendée Globe, מרוץ יאכטות סביב העולם, והשחקנית ג'רלדין דנון).
לאחר שבעה שבועות נלכדו אוליבר ולנקשיר בקרח והיו צריכים לגרור את הסירה שלהם כמה קילומטרים לגג'ואה הייבן, שם אמונדסן שהה לפני שנים כה רבות. בקיץ שלאחר מכן הם ניסו שוב, ועצרו ברזולוט, מושבה על האי קורנווליס.
בספר "בחורים בצפון", שבו תיארו אוליבר ולנקשיר את הרפתקאותיהם, יש שורה שאומרת הכול: "נחתים של החיל המלכותי בהחלט נוטים לראות עצמם כבלתי פגיעים, דרוש הרבה כדי לצאת מהתפיסה הזאת ולסרב לאתגר".
אז כשהגיע דואר אלקטרוני בסתיו הקודם שבו היה כתוב 'האם אתה רוצה להיות במסע הזה?', קרנו פניו של אוליבר. "אשתי מאוד מבינה. היא אפילו לא מפליגה". הוא יהיה בצוות של האינטגריטי עד רזולוט, כך יצליח לחבר מעבר "שלם" עם הניסיונות הקודמים שלו.
האם המעבר הצפון־מערבי יפה?
"אה, יש כמה גבעות מדרום לרזולוט", אמר אוליבר. "כל השאר זה חופי אבנים וקצת גלים קטנים. מבחינתי, המשיכה היא לבלות זמן במקומות מרוחקים ולהתאמץ להגיע אליהם. בר גרילס, חבר שאני מעריך מאוד, חצה את המעבר בסירת מרוץ. מה הכיף בזה?".
מלבד משטחי הקרח והרוחות המזרחיות הדוקרניות, סיכון נוסף הוא דובי קוטב. "הם יכולים בקלות לעלות על הסיפון", אמר סטירלינג. לאוליבר (איך לא) יש ניסיון עבר גם עם דובי גריזלי וגם עם דובי קוטב. הוא נמלט בקושי כששני דובי קוטב בחנו את האוהל שלו ושל חברו לילה אחד על האי סומרסט. "אתה לא רוצה להתעסק עם דובי קוטב", אמר. "הם הורגים בשביל הכיף".
מפגשים אחרים עם חיות בר כוללים כלבי ים, ינשופי שלג, קריבו, כבשי המושק, לווייתני בלוגה ודולפינים. "אני תמיד חושש מאורקות", אמר סטירלינג. "ידוע שהם פוגעים בספינות".
נתיב לא מעשי שהפך לאובססיה
לנווט בקרח, בין הלוויתנים, סירות מרוץ או כוכבת קולנוע צרפתייה מזדמנת, זה דבר אחד; ללכת על קצות האצבעות סביב הרגישויות הפוליטיות והביורוקרטיות של המסע זה כבר עניין אחר. לאחר שהרשויות בקנדה עייפו מהרפתקנים חובבנים, הן החלו לדרוש רשימה ארוכה של הכשרות, יכולות ורישיונות. כשנפגשנו, סטירלינג ניסה להשיג רישיון לרובה באלסקה. "כעניין של נימוס כתבתי גם לכל זקני האינואיטים על המסע שלנו".
הממשלה הקנדית תומכת ביישובים אינואיטיים בין היתר כדי לחזק את טענותיה לריבונות. "מי שחיים לצד האינואיטים 'גבלונאס' [המילה באינואיט לאדם הלבן]", אמר אוליבר. "רוב הגבלונאס הם בשירות הממשלה או בורחים ממשהו. התשובה הטיפוסית לשאלה 'איך הגעת לפה?' היא 'התגרשתי שלוש פעמים והכסף פה טוב'".
ישנן גם רגישויות גיאופוליטיות. קנדה רואה את המעבר כשטח שלה; ארה"ב רואה אותו כמצר בינלאומי. "ארה"ב וקנדה מסכימות לא להסכים", אמר אוליבר. "יש הרבה נפט וגז, בייחוד מול אלסקה. רוסיה ואמריקה שתיהן עושות מהלכים. היית חושב שהמקומיים ירצו לשמור על זה בתולי. אבל לא! האוכלוסייה הילידית יכולה לקבל רווחים עצומים ממכירת זכויות מינרלים ופחמימנים".
מאז התקופה האליזבתנית מגלי ארצות ניסו לשווא למצוא את המעבר הצפון־מערבי האגדי. הוויקטוריאנים עסקו בו באובססיביות כדרך לעקוף את כף התקווה הטובה, קיבעון שהוביל לאחד האירועים הטרגיים ביותר בתולדות גילוי הארצות הבריטי. המסע של סר ג'ון פרנקלין ב־1845 עלה בחייהם של 129 גברים כמו גם באובדן הספינות אה"מ טרור ואה"מ ארבוס. באופן אירוני, עיקר המיפוי של המעבר הצפון־מערבי נבע ממשלחות רבות שנשלחו לחפש את פרנקלין. שרידי הארבוס נמצאו לבסוף ב־2014; שרידי הטרור, שנתיים אחר כך. "אינטגריטי תפליג ישירות מעל אה"מ ארבוס לחופי אי המלך ויליאם", אמר סטירלינג.
באחת ממשלחות החיפוש הללו רוברט מקלור, מגלה ארצות אירי, נכנס למעבר מהמערב. הוא נטש את ספינתו באביב 1853, ושרד שני חורפים במסע מזחלות מזרחה, שם פגש שתי ספינות שנכנסו מצד האוקיינוס האטלנטי. מקלור הפך אפוא לראשון שחצה את המעבר, אבל ברגל/מזחלת. לקח עוד 51 שנה עד שאמונדסן הפליג בו.
אחרי אמונדסן, סנט רוש, מפרשית של המשטרה הרכובה הקנדית, צלחה לראשונה את המעבר ממערב למזרח ב־1942-1940; היאכטה הראשונה שעשתה זאת הייתה ויליואו (Williwaw), יאכטת פלדה באורך 14 מטר שהסקיפר שהוביל אותה היה החוקר ההולנדי וילי דה רוס, ב־1970; אוניית תענוגות השלימה אותו בהצלחה באוגוסט 2016. עם זאת, על פי אוליבר, "עד 2013, רק כ־100 ספינות הצליחו".
האירוניה בכל המאמץ הזה היא שהמעבר לא נחשב לנתיב סחר מעשי. "אפילו אם הקרח נשבר, המעבר נסתם בקלות", אמר אוליבר. "בחורף הוא בלתי עביר, אפילו עם שוברות קרח".
אני שואל מה הפך את המעבר ל"אופנתי ". "מפות גוגל", אוליבר מושך בכתפיו. "כל אחד יכול לתכנן ולחלום מהמחשב בבית. ה־GPS שינה באופן מהותי את עולם היאכטות, ומשואת חירום EPIRB המשדרת מיקום מבטיחה שמשלחת חילוץ כנראה תמצא אותך - בסופו של דבר. המסע במעבר קל יותר, נגיש יותר ובטוח יותר מאי פעם, אבל לא זול".
"אני יודע כמה המסע עולה", אמר סטירלינג. "אבל איני מוכן לדון בזה!". יש להם תמיכה מסוימת: הקרן לזכר ג'ינו ווטקינס והמועדון הארקטי מימנו הכשרות לבטיחות במזג אוויר קר וקורסי עזרה ראשונה. הקרן לזכר אנדרו קרופט סייעה בהתקנת מד עומק מיוחד שיקטין את הסיכון מהסתמכות על מפות ימיות שאולי אינן שלמות, וגם חברת האלכוהול פלימות' ג'ין תרמה כסף. פנראי העניקו שני שעונים: "אחד לוויל ואחד שיעבור חריטה ויימכר במכירה פומבית בשנה הבאה", אמרה מרטינה סקלנרובה מחברת שעוני בוכרר, בעלי פנראי, והוסיפה, "ההכנסות ילכו למימון המסע הזה או לתמיכה במסע הבא".
חברת מוצרי העור קונולי מספקת מעילים מרופדים קלים לצוות. קונולי הצטרפה כשסטירלינג שיפץ עבור בעלי החברה איזבל אטדגי את לייף אקווטיק, יאכטה מ־1952. היא מכרה את היאכטה לפני שנתיים אבל היא נלהבת, "אני כל הזמן שמה עין על סירה במקומה. פיננסית, זה חור שחור, אבל תענוג אדיר. אני אוהבת את האתוס של מה שוויל עושה. כל מה שקשור לסטירלינג ובנו משקף את מה שקונולי מייצגת. זה כבוד שהם ביקשו מאתנו. הוא עושה משהו מאוד אמיץ".
"מסעות שמשנים את האישיות"
סטירלינג נעים הליכות, ידידותי וצנוע, אך מתחת לפני השטח הוא אידיאליסט נחוש ובעל איזה סקרנות תמימה שעשויה להיראות אקסצנטרית. אחרי שלמד באיטון, למד שפות באוניברסיטת אדינבורו, אבל עזב אחרי שנתיים. ב־1999 רכב על אופניים עד מרוקו ואז ב־2000 הפליג באוקיינוס האטלנטי. הניסיון לחצות את צרפת בסירת קאנו נכשל כשאחת מהתעלות התייבשה. "רציתי להיות מגלה ארצות אך לא הייתי אמיץ מספיק".
לאחר ששקל קריירה כבונה גגות מקש בטכניקה מסורתית, פנה סטירלינג לבניית ספינות. בזמן שלמד את המלאכה בעיירה לווסטופט, הוא גר בדוגית. "זו הייתה ההרפתקה הגדולה ביותר", אמר. "התחלתי להפליג סביב הנמל, שהיה מלא שרידי ספינות כמו בסרט של מקס הזועם. זה היה חסר סיכוי. אבל כשהסירה החלה לזוז, חשבתי לעצמי, זה כיף אדיר".
ב־2001 קנה סירת מפרש מ־1938 באורך שישה מטר תמורת 200 ליש"ט, שיפץ אותה והפליג איתה לנורבגיה. שנה אחר כך השיט אותה מנורבגיה לקורנוול דרך השטלנדס. לאחר שהתלמד כשוליה במספנה מסורתית בקורנוול, הקים את סטרילינג ובנו, בזמן שחי בכבאית ישנה שרכש באיביי.
ב־2007 סטירלינג השיט את האלרט, הספינה הראשונה שבנה במו ידיו מאפס, לאיסלנד - הופעת הבכורה שלו בחוג הארקטי. באותה השנה רק לידת בנו עצרה בעדו מלהמשיך ולחקור עוד הלאה צפונה. מאז סטירלינג חוזר לחוג הארקטי כל קיץ. "אני מרשה לבעלי להיעלם כל קיץ, לכל הקיץ", אמרה שרה סטירלינג, אשתו של ויל ואם שני ילדיהם, אלפי וגרייס. שרה אחראית על אספקת המזון במסע במעבר הצפון-מערבי ותצטרף אליהם סמוך לגרינלנד.
לאחר שמכר את האלרט, סטירלינג תכנן את האינטגריטי. היא נבנתה בדרך המסורתית מעץ, נחושת וברונזה "עם קצת עזרה ממסור שרשרת", והושקה בפלימות' ב־2012. מתחת לסיפון התאים נוצצים בפאנלים מעץ אלון וגימור עור.
ב־2018 סטירלינג הפליג בה לאיסלנד ושם עגנה כבסיס במשך ארבע שנים. סטירלינג וצוותו חקרו את ארכיפלג סוואלבארד, נורבגיה, ואחר כך את האי יאן מאיין שבו נמצא בירנברג, הר הגעש הצפוני ביותר בעולם, עליו טיפסו. אחר כך פנה למזרח גרינלנד שהיא אפילו יותר מרוחקת מהמעבר הצפון־מערבי. "מזרח גרינלנד פנטסטית!", קרא בהתלהבות.
במקביל צמח עסק בניית הספינות שלו. "בסטירלינג ובנו יש 12 עובדים", אמר: "רתך, מהנדס, מישהו שעושה גימורים, שני שוליות - אנחנו מממנים את תוכנית השוליות שלנו בעצמנו - והשאר הם נגרי ספינות. זה לגמרי מסחרי. אנחנו בונים סירות מאפס ומשפצים כלי שיט מעץ ומפלדה מגודל של סירת דיג ועד 200 טונות".
משפחת סטירלינג גרה בראש גבעה מחוץ לפלימות', בבית שנבנה במאה ה־16. הבית נראה כאתר בנייה. בעיצומו של סיעור מוחות של שימור טהרני, החליט סטירלינג להחליף את כל הגבס המודרני בגבס עם סיד, החומר הנכון מבחינה היסטורית. "זה יימשך עד סוף חיינו ויעלה את כל הכסף שלנו", אמר, "אבל איכות תמיד שווה את זה - זה יהיה בית הרבה יותר יפה".
לבני הזוג יש גם מספנות "שלו ושלה". בעוד ויל משחזר יאכטות בדבונפורט, שרה מנהלת מספנה משלה בשטח 85 דונם על נהר לינהר בקורנוול. "אחרי הברקזיט מספנות מלאות לגמרי עם רשימת המתנה כי סירות חוזרות מאירופה", אמרה. "אנחנו נאלצים לדחות חלק מהאנשים".
שרה גדלה באי מול דונגל שבאירלנד. לאחר שלמדה פסיכולוגיה, עשתה תואר שני בהיסטוריה ימית, הקימה עסק לבניית סירות עם הגרוש שלה, ואז למדה פסיכולוגיית ילדים בזמן שגידלה חמישה ילדים: אונה (33), הארי (31), אסמה (23), אלפי (15) וגרייס (13), "ויל אחראי לשני האחרונים".
אני שואל את סטירלינג אילו תכונות נחוצות לנווט ארקטי.
"סבלנות וסבולת".
"חוקרים ארקטיים לא אוהבים חיי חברה", מוסיפה שרה. היא גורמת ל"חיי חברה" להישמע כמו "להשגיח על הרבה ילדים".
"המסעות האלה נתקעים לך בראש", אמר סטירלינג. "הם משנים את האישיות שלך אבל קשה לי להסביר איך בדיוק".
"ויל אף פעם לא חושב על האופי שלו", אומרת שרה. "אבל כשאנשים הולכים לאזור הארקטי, זה הופך לאובססיה. ויש לך האובססיה הזו".
"כן", הוא מהנהן כמו ילד שובב.
"גברים במיוחד צריכים לאתגר את עצמם כדי להרגיש בחיים", ממשיכה שרה. "החוג הארקטי מעניק להם את זה. הם לא יכולים לעמוד בפני ההרגשה הזאת של סביבה שלא תיאמן שהיא חזקה יותר מכל דבר אחר. הם לעולם לא יצליחו לכבוש אותה, אבל היא כובשת אותם". שרה פונה אליי, וברמז של התנבאות, אומרת "ויל רוצה שניקח את האינטגריטי לחוג הארקטי וניתקע בקרח למשך החורף".
"עם חבורה של כלבי האסקי", הוא מוסיף בעיניים מצועפות.
"האם זו שאיפה?" אני שואל. "לנתק מגע ולהסתגר בעצמך?"
"לא שאיפה, תוכנית", אומר וויל.
לקריאת הכתבה שפורסמה במקור בחודש מאי בעיתון הבריטי הטלגרף.
© Rory Ross/ Telegraph Media Group Limited 2023
