במקום לתקוף את בג"ץ, הגיע הזמן שהכנסת תדרוש את זכויותיה
הכותבת היא חוקרת בכירה בתוכנית "כללי המשחק של הדמוקרטיה" במכון תכלית ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
כולנו שמענו שוב ושוב בשנה האחרונה את המשפט לפיו צריך להחזיר את האיזונים והבלמים בין הרשויות. אך לאחרונה הדגיש יו"ר הכנסת אמיר אוחנה כי "הכנסת לא תקבל את רמיסתה", כשביקש לעמוד למול בית המשפט.
ואכן, שאלת האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון היא ליבתית תמיד ומצויה בעת הזו בעצימות גבוהה על סדר היום. תומכים ותומכות, מתנגדים ומתנגדות, מחאות ומחאות־נגד. זהו דיון חשוב, דיון שיורד לשורשה של הדמוקרטיה. כמעט.
מדוע כמעט? כי בפועל, הדיון עוסק בשתיים מרשויות השלטון: לחזק את המשילות - של הממשלה. לחזק את הביקורת השיפוטית - של בית המשפט. אבל מה עם לחזק את הכנסת?
הריבון שמייצג את העם
הכנסת היא הריבון שמדבר בשם העם, לא הממשלה. נכון, צודקים אלה הטוענים כי לא בית המשפט מייצג את העם. זה לא תפקידו. אך גם הממשלה לא - תפקידה לבצע. המוסד שמייצג את העם, שעבורו הצביעו, הוא הכנסת.
בעולם מדברים על גירעון דמוקרטי. תחושת הדמוקרטיה שלנו מצויה במחסור, ויש לכך טעמים רבים. "המדינה המינהלית" נכנסת ליותר ויותר אזורים בחיינו. הרשתות החברתיות הפכו אותנו לביקורתיים יותר. לשקיפות יש לעתים מחיר בדמות ביקורת ציבורית. אבל לצד כל אלה, חלק גדול מהבעיה היא שהנציגים שאותם בחרנו, לא מייצגים אותנו. למה? כי הכנסת נשלטת בידי הממשלה.
והבעיה היא רבת־ממדים. לחברי וחברות הכנסת אין כמעט עצמאות מחשבתית. המשמעת הקואליציונית מופעלת בכל נושא. לא תמיד ניתן להרהר אחרי או לערער על עמדת הממשלה. מקומה האדיר של ועדת השרים לענייני חקיקה הופך את החקיקה לעניין של העדפה ממשלתית.
בית המשפט מצדו מתערב במקרים רבים לנוכח חולשת הממשלה. כך למשל בשני פסקי הדין בבג"ץ שעסקו בעניין הגז, זה שעסק בעצם יצוא הגז וזה שעסק במתווה, בית המשפט הדגיש כי נוצר מצב בו הכנסת היא "להקת המעודדות של הממשלה". אין זה מקרי שבעתירות רבות ניתן לראות כי בין העותרים מצויים חברות וחברי כנסת. הטעם לכך הוא שהם חשים שאין ביכולתם להשפיע על מדיניות בהליך הפרלמנטרי.
זוהי מציאות עגומה, וכולנו חווים את השלכותיה. כשבית המחוקקים חלש, המדינה נשלטת על־ידי קומץ קטן של אנשים. העולם הדמוקרטי חווה גל פופוליזם, הפוליטיקה הופכת ליותר פרסונלית, המפלגות נחלשות, ואנחנו, האזרחים, חשים זאת על בשרנו.
מעט מדי כוח והשפעה
אחד מהכלים האפקטיביים היחידים שעומדים לרשותם של חברי הכנסת הם הצעות חוק. מרבית הצעות החוק הפרטיות הן הצעות חוק שלא יבשילו לעולם, כי הן קיצוניות, מצריכות משאבים רבים מדי או מנוגדות לעמדת הממשלה. בכנסת האחרונה שהשלימה קדנציה, רק 4.1% מהצעות החוק הפרטיות הבשילו לכדי חקיקה.
אך יש להצעות החוק יתרונות גם כשהן לא עוברות קריאה שנייה ושלישית: הצעות חוק מושכות תקשורת. הן מקנות דיבידנד פוליטי וניראות. הן מאלצות את השרים לתת דין וחשבון ציבורי, במליאה, בוועדה, בתקשורת. וכך מרבית סדר יומה של הכנסת עמוס בחקיקה, רלוונטית יותר או פחות. מה התוצר בסופו של יום? הכנסת עמוסה מדי מכדי לפקח על הממשלה.
המציאות היא שהכנסת מצויה בתוך גלגל עיקש שבו ההליך הפוליטי מותיר אותה למטה, עם מעט מדי כוח והשפעה. צריך בהחלט לעסוק באיזונים ובבלמים בין רשויות השלטון. ובעיסוק הזה, בראש ובראשונה צריך לחשוב איך מחזקים את הכנסת. איך מקנים לה כלים אפקטיביים, עם שיניים, לדרוש מהממשלה דין וחשבון, פירוט, אחריותיות, שקיפות. כי אם היא לא תעשה זאת, אף אחד לא יעשה זאת.
