העימותים הקשים בערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף בתל אביב ובמקומות אחרים אינם יורדים מהשיח הציבורי. עיקר הדיון הוא על הצד החברתי (מי ניסה לעשות פרובוקציה למי), אבל השאלה המשפטית העומדת בבסיס הדברים דווקא לא מסובכת.
הפרדה מגדרית במרחב הציבורי בישראל היא עניין חדש יחסית, וגם בעולם לא מדובר בפרקטיקה מוכרת. אולם כאורך חייהן הקצר - כך עוצמת הסערה שהן מעוררות. ובישראל כשהרוחות סוערות, הן נוטות לנשוב לבתי המשפט.
● בלעדי | תביעת הענק של הקבלנים נגד המדינה: יקבלו מאות מיליונים בפשרה דרמטית
● ראיון | "כל הקבלנים במצב קשה, אבל הציבור לא מנצל את חלון ההזדמנויות - הוא מתנהג כמו עדר ולא קונה"
הכלל הנוהג בישראל הוא של מרחב ציבורי פתוח, נעדר הפרדה ונטול הגבלות על תנועה. בית המשפט העליון דחה עוד בשנות ה־90 את האפשרות שנפרד יכול להיות שווה בפסק דין קעדאן שעסק בהקצאת יישוב ליהודים בלבד, וקבע כי "הפרדה משדרת עלבון" ו"מקבעת תחושות של נחיתות חברתית".
ביחס להפרדה מגדרית באופן ספציפי חודד הכלל במספר לא מבוטל של פסקי דין לאורך השנים - פסק דין רגן, שעסק בהפרדה בכפייה באוטובוסים בירושלים; פסק דין אבוטבול, שנגע לשלטים שקראו לנשים להתלבש בצניעות ולא להימצא במרחבים מסוימים; ופסק דין עזריה, שנגע גם הוא להגבלת תנועה של נשים במרחב הציבורי - הפעם באמצעות גדרות עם כיסוי יוטה, שנועדו להסתיר את הנשים מהגברים ולמנוע פיתוי שנשים לכאורה מציבות בפניהם.
בשנת 2013 אף פורסם דוח של צוות שהתכנס במשרד המשפטים בנוגע לתופעה של הדרת נשים במרחב, שבו צוין כי "על כל אחת מהרשויות הציבוריות הנוגעות בדבר לפעול באופן מהיר, יעיל ונחרץ להפסקתם של ביטויי ההפרדה והאבחנה בתחום אחריותה או השפעתה".
יש תפילה, אין מחיצה
במילים אחרות, ברירת המחדל - כפי שגם הזכיר בית המשפט העליון עתה בנוגע לסוגיית המחיצה בתל אביב - היא של איסור הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, ואף של אכיפה של האיסור הזה. בעיריית תל אביב, למשל, יש אפילו נוהג ספציפי החל משנת 2018 שקובע במפורש איסור על קיום אירועים במרחב הציבורי בהפרדה מגדרית באמצעים פיזיים, כלומר - עם מחיצות.
אז מה בעצם קרה בערב יום כיפור? עמותת "ראש יהודי" פנתה לעיריית תל אביב לקבל היתר לקיום תפילה ביום כיפור. בהיתר שהעניקה העירייה נכתב כי "לא תתקיים הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים", בדיוק כמו שנכתב בהיתר אחר שהוענק לעמותה עבור אירוע שביקשה לקיים בליל תשעה באב, ובדיוק, כאמור, כמו שכתוב בנוהל שלה.
עמותה אחרת, המכונה "פורום חירות וכבוד האדם בישראל", פנתה לעירייה על־מנת שתאפשר את קיום האירוע עם מחיצה, ובהמשך עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שדחה אותה. היא ערערה לבית המשפט העליון, שאישר כאמור את הדחייה. או במילים אחרות: אישר את קיום התפילה, רק בלי מחיצה.
מעבר לסוגיות פרוצדורליות שונות שעלו בהליך, בית המשפט העליון קבע כמה דברים משמעותיים. ראשית, כי ברירת המחדל של איסור הפרדה במרחב עודנה עומדת. שנית, כי בנסיבות שתוארו ישנה חלופה של 500 בתי כנסת קרובים שבהם ניתן לקיים תפילה בהפרדה. שלישית, כי לרשויות מקומיות יש מתחם רחב של שיקול־דעת להכריע בעניינים שנובעים מצביונם של תושביה, ורביעית - כי לא דין מחיצה בבית כנסת כדין מחיצה ברשות הרבים. תפילות שהתקיימו בהפרדה בקורונה, הודגש, אינן יכולות להשליך על ימי שגרה.
"טובה הסכמה רחבה מפסק דין", הדגישו השופטים. אולם בהיעדר הסכמה, חזר הכדור למגרש של עיריית תל אביב, שהייתה אחראית לאכיפה של האיסור שעליו הכריזה.
"לנקוט פעולה אקטיבית"
הרבה מהדיונים הנוגעים להפרדה במרחב הציבורי חונים בחצר של הרשויות המקומיות. הרבה מהדיונים גם מתכנסים בסוף לשאלה האם תהיה או לא תהיה אכיפה. אסור לתלות שלטים מפלים - אך האם יהיה מי שיסיר אותם? אסור להגביל תנועה במרחב, אך האם יהיה מי שימנע את ההגבלה?
"אחד האתגרים המרכזיים עם התפשטות התופעה של הפרדה במרחב הציבורי הוא מחדלי האכיפה", מסבירה עו"ד עדיה שיינוולד ממשרד קלעי רוזן, שמייצגת בהליכים משפטיים רבים שנוגעים להפרדה מגדרית ולהדרת נשים במרחב הציבורי. "אפשר לראות שגם פסקי הדין המרכזיים של בית המשפט העליון שעסקו בתחום בסופו של דבר שמים זרקור על הרשויות, המשטרה והרגולטורים ומחייבים אותם לנקוט פעולה אקטיבית למנוע את ההפרדה הכפויה במרחב הציבורי".
במוצאי יום כיפור התייחס ראש עיריית תל אביב רון חולדאי לדברים, וכתב: "באשר לנושא האכיפה - החלטתי לאחר דיון מעמיק בשילוב הגורמים העירוניים ומשטרת ישראל, חצי שעה לפני כניסת החג, לא להכניס כוחות משטרה על־מנת לבצע אכיפה בערב כיפור תוך כדי קיום התפילה, על־מנת לא לייצר הסלמה מיותרת ולשמור על קדושת החג. אכיפה והפעלת כוח הייתה עלולה להבעיר את השטח ולייצר הסלמה מיותרת. זוהי החלטת מדיניות שלי שאני עומד מאחוריה".
