הסנאטורית פיינסטיין, בקפיטול ביוני. סירבה בתוקף לפרוש / צילום: Reuters, Sipa USA
ליוצרי החוקה של ארה"ב לא היו הרבה מקורות השראה, בוודאי לא בני-זמנם. אבות החוקה (לא היו אמהות, אבוי) הוכרחו להסתמך על דגמים חלקיים, למשל הרפובליקה הרומית העתיקה. לא זו בלבד שהקונגרס האמריקאי הושב על גבעת ה'קפיטול', וקיבל כיפה עגולה, אלא שבמרכזו הועמד בית עליון, הסנאט, שנועדה לו המשימה של פיקוח על התנהלות הרפובליקה.
הסנאט הרומאי לא היה נבחר. הוא היה מוסד אריסטוקרטי ואליטיסטי, מועדון של יחידי-סגולה. עצם שמו מביע את הרעיון. ה-Senatus הלטיני היה, כפשוטו, 'מועצת זקנים'. אין זאת אומרת שעל בני 65 ומטה נאסרה הכניסה. 'זיקנה' ביטאה מעמד, כבוד, ניסיון ובייחוד חוכמה. אגב, בערבית, התרגום של 'סנאט' הוא 'מגל'ס אל-שויוח'', מועצת השייח'ים, או בעצם מועצת הזקנים.
כל זה מוביל אותי אל מותה של סנאטורית זקנה מאוד בארה"ב. דיאן פיינסטיין, בת לאב יהודי, ייצגה את קליפורניה בסנאט בוושינגטון במשך 30 שנה. היא מתה ביום ו' שעבר בגיל 90. בשנותיה האחרונות היא הייתה ידועת חולי ומכאוב, ולא פעם התעורר הרושם העצוב שבינתה הסתתרה.
שלהי חייה ומותה עוררו אין ספור ויכוחים על ביולוגיה ופוליטיקה. כמובן, במרכז הוויכוח עומד הנשיא ג'ו ביידן. לא היה זקן ממנו בבית הלבן. הוא בן 81, ואם יחזור וייבחר בשנה הבאה, ויאריך ימים, הוא יסיים את כהונתו בגיל 86. הספקות על יכולתו השכלית והגופנית גברו במידה כזאת, שאפילו שני שלישים מתומכי מפלגתו שותפים להם, על פי הסקרים. זה יכול לעזור לדונלד טראמפ, חוץ מזה שטראמפ צעיר מביידן רק בארבע שנים. כאשר טראמפ היה בבית הלבן, הוא עצמו היה זקן מכל קודמיו מאז 1789.
אמריקאים נגד גילָנוּת
חוקת ארה"ב קובעת גיל מינימום להתמודדות על הנשיאות (35) ועל מושב בסנאט (30). אבל היא אינה קובעת גיל מקסימום. אמנם כמה ממנסחי החוקה האריכו ימים מאוד, אבל תוחלת החיים הממוצעת של זמנם, כפי שמלמדים ביקורים תקופתיים בבתי קברות ישנים, נפלה בדרך כלל מ-50.
אמריקאים אינם אוהבים מה שהם מכנים 'אייג'יזים' (גילָנוּת), זאת אומרת אפליה על רקע גיל. החוק אוסר אותה. לכאורה, אנשים רשאים להוסיף ולעבוד גם בזיקנתם המופלגת. לפי סטטיסטיקה רשמית, חלקם של בני 75 ומעלה בכוח העבודה האמריקאי יגיע עד סוף העשור ל-11.7%. חלקם של בני 80 ומעלה במועצות מנהלים של חברות S&P צנוע הרבה יותר, 1.6%, אבל נמצא בסימן עלייה. וורן באפט הוא בן 92, אם כי זו דוגמה קצת קיצונית.
התארכות תוחלת החיים מצדיקה שינויי ציפיות. כאשר הנשיא רוזוולט יצר ב-1935 את הביטוח הלאומי (שקוראים באמריקה 'ביטוח חברתי'), הציפייה הייתה שהמוטבים יחיו אולי עוד איזה שנה או שנתיים לאחר פרישתם, בגיל 65. עכשיו תוחלת החיים הממוצעת היא 77.
משתלם להיות זקן
הגיל הממוצע בסנאט עבר את 65, והוא גבוה ב-13 שנה ממה שהיה ב-1981. מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט הוא בן 72, מנהיג המיעוט הרפובליקני הוא בן 81. זה האחרון סבל בזמן האחרון מבעיות הַכָּרָנִיוֹת (קוגנטיביות) ברורות. הוא קפא במהלך מסיבות עיתונאים, והתקשה להשלים משפטים. יושבת ראש בית הנבחרים עד סוף 2022 הייתה ננסי פלוסי, אז בת 82. סגנה היה בן 83. האיש מס' 3 במידרג הדמוקרטי בבית הנבחרים היה בן 82. זקן הרפובליקנים בסנאט הוא בן 89, והוא החליט להתמודד בשנה הבאה על תקופת כהונה נוספת (שש שנים).
משתלם להיות זקן בקונגרס, לפחות במפלגה הדמוקרטית, מפני שהוותק הוא הקריטריון העיקרי להתקדמות. הואיל והתחלופה מוגבלת, והנוכחות מתארכת, אין בררה אלא לחכות שנים ארוכות כדי לקבל מושב בוועדה נחשקת, או לקבל את כהונת היושב ראש של ועדה. ליושבי ראש ועדות בקונגרס יש השפעה עצומה על תחומי הפיקוח של ועדותיהם, ויש להם סגל גדול ותקציבים ענפים, ומטוסי חיל האוויר עומדים לרשותם.
אבות החוקה הניחו שהחברות בקונגרס תהיה קצרה ועניינית. פטריוטים חרוצים יניחו את המחרשה מידיהם, יציעו את שירותיהם לציבור לתקופת כהונה של שנתיים (בית הנבחרים), או שש (בסנאט), וישובו אל מחרשותיהם. האבות לא העלו בדעתם קריירות של עשרות שנים, ולא התפנו לחשוב מה לעשות בזקנים המסרבים לפנות את מושביהם.
שקיעתה הנראית לעין של דיאן פיינסטיין הייתה לרועץ למדינתה ולבוחריה. היא סירבה בתוקף לפרוש.
רונלד רייגן נשאל במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות ב-1980 מה יקרה אם תקפוץ עליו הסניליות. "אני אתפטר", הוא הבטיח. הוא עדיין לא היה בן 70 כשהוצגה לו השאלה. דויד בן גוריון היה ידוע בפי כול כ"זקן", עוד בסוף שנות ה-60 שלו. הכול כמובן יחסי.
הנשיא הרי טרומן פרש ב-1953, בהיותו בן 68, לאחר שמונה שנות כהונה. ההגבלה של שתי תקופות כהונה לא חלה עליו, מפני שאומצה כאשר היה נשיא. הוא התבדח כי יחזור ויתמודד כאשר ימלאו לו 90. הוא מת 16 חודשים לפני שמלאו לו 90.
הייתכן שאנחנו מתקרבים אל זמן שבו בני 90 יתמודדו על הנשיאות? לא, אבל מי היה חושב שבן 82 יתחרה עליה יום אחד נגד בן 78. האם עלינו לדאוג? למה אנחנו זקוקים יותר, לדינמיות או ליישוב דעת? להורמונים או לקצת עייפות?
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.