חורחה לואיס בורחס / צילום: גיל ג'יבלי
ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר
"ידוע כי הזהוּת האישית שוכנת בַּזִּיכרון, וכי ביטולה של היכולת השכלית הזו מביא לכדי טִפּשׁוּת. ראוי לחשוב אותו דבר על היקום. ללא נצח, ללא מראָה עדינה וחשאית של כל אשר חלף בנשמות, תולדות היקום הן זמן אבוד, ובתוכן התולָדות הפרטיות שלנו - וזה הופך אותנו באופן טורד, לרוחות רפאים"
[חורחה לואיס בורחס, מתוך הספר "שאין יודעים דבר"; תרגם מספרדית: אורי בן דוד; עורכת מדעית: רות פיין; הוצאת "כרמל"; שנת הוצאה: 2014; עמוד 108].
אחד הדברים המאפיינים את ראש השנה ביהדות היא תפיסתו כ"יום הזיכרון" של העולם, מבריאתו ועד עתה. מתוך אמונה בתפיסת זמן מחזורית, מקווים המתפללים כי גם השנה הזאת, תהיה זכורה באותו זיכרון יקוּמי, שראשיתו כשהכול החל לרחוש; המשכו בתחנות עבר, המשתלשלות ומביאות עד להווה, ומכאן ואילך - עד להיכן שיעלה ברצון ריבון העולמים.
כיצד בורחס תפס את מוצא העולם
חורחה לואיס בורחס (1986־1899), האינטלקטואל הארגנטינאי הגדול, ראה, בהתאם לתפיסה הניאופלטונית, את מוצא העולם כולו באחד הנעלם - ממנו והחוצה התפשטה קרן אור, נושאת זיכרון וממשוּת, המסמנת את מרחבי הַיֵּשׁ ושהביאה ליצירת העולמות כולם. הוא היה גם אוהב גדול של ספרות הקבלה היהודית, בהּ ראה את כל אותה תפיסה של התהוות, כנביעה של אור וזיכרון, אולם לטעמו התקיים בקבלה ממד נוסף: חכמה אינסופית נצחית, שכביכול ירדה אל תוך הטקסטים המקודשים, הניתנת לאינספור פרשנויות ותובנות, כאילו ניתן להשיג מתוכם על אף קוצר דעתו של האדם - איזו פרספקטיבה של נצח ושיבה אל הנצח.
מה טיבו של הזיכרון הקוסמי
בורחס הטמיע את רעיון הזיכרון הקוסמי ברבים מסיפוריו. כך למשל, בסיפורו הקצר, "ספריית בבל" (נכתב בשנת 1941 והתפרסם בקובץ "גן השבילים המתפצלים בְּבִדיוֹנוֹת"), מתואר היקום כמורכב ממארג לא מוגדר, אולי אינסופי, של חללים משוּשים, ובכל אחד מהם - מספר מדפים מוגדר, הנושאים ידע (ספרים). הספרייה הזו אוצרת את כל הידע המצוי ביקום. לאחר שהם מבינים זאת, בני האדם החלו לתור אחר תעלומות היסוד של האנושות: מקור הספרייה והזמן.
מאחר שלא יכלו להשיג את כל הידע האינסופי האצור בספרייה, החלו בני האדם להאמין שישנו ספר מיוחד, המהווה מפתח ותמצית מושלמת של כל הספרים האחרים. היו בהם שהאמינו שלא בספר מדובר, אלא באיש ספר. כלומר, ישנו אדם אחד, שנבחר לשאת כל הידע הזה, המצוי, אי שם, באחד החללים המשושים.
בורחס, שכתב את סיפורו בימי מלחמת העולם השנייה, חתם בכך שייתכן שהמין האנושי ילך ויכלה. עם זאת, הספרייה תישאר שם - מוארת, בודדה וצופנת סוד. לדעת בורחס, גם מי שייסע אל הנצח, יגלה שאין משמעות לכיוון אליו יֵצא. הוא תמיד יימצא את המשושים ואת הספרים חוזרים על עצמם באופן אינסופי, בלתי מבואר ומסתורי.
מה טיבו של הזיכרון האנושי
סיפוריו של בורחס, "פוּנֶס הזכרן" (1942) ו"האָלף" (1943, הודפס בספר, בשם זה, ב־1945) מבטאים כל אחד בדרכו את הנהייה האנושית לזיכרון אינסופי ובד בבד את כישלונו המתמיד של האדם, כיצור סופי וסופני, להכיל ידע אינסופי. פוּנֶס הזכרן הוא אדם שחי בשלהי המאה ה־19, אוחז בזיכרון בלתי מוגבל לפרטים, אך הוא משולל כישרון חשיבה אנליטי ומת בקוצר ימים ממחלה סתמית.
האָלף הוא סיפור על נקודה מסתורית הנמצאת במרתף בית בבואנוס איירס המיועד להריסה. הגיבור יורד לחזות בנקודה המסתורית ומגלה שם דבר הגדול ממנו ומכוחותיו - את היקום הבלתי מושג ואת מכלול הזיכרונות הקוסמי. סופו שהוא ממהר לברוח מהמקום לטובת חופשה בכפר - שם הוא חש מבורך מחדש בצל השקט והשכחה.
עם זאת, ב"אני מאמין של משורר", הרצאה שנשא באוניברסיטת הרווארד ב־1967, חזר בורחס 60 שנים לאחור, לספרייתו של אביו. שם, לאורהּ של עששית גז, הקשיב לאביו קורא שירה. המילים היו עבורו בגדר התגלוּת, מכיוון שלראשונה הבין כי השפה האנושית נושאת זיכרון, מוסיקה ותשוקה. אותו רגע קיפל לדעתו את כל דרכו העתידית כ"איש ספר". אז הבין לראשונה כי כל מילה ומילה אוצרת בחובהּ מארג משמעויות בלתי נתפשׂ.