בן גוריון ודיין בטיסה מעל סיני. נובמבר 1956 / צילום: Associated Press
החדשות היו לא מפתיעות מעיקרן: הם "חדרו מצפון רצועת עזה, פוצצו גשר מסילת ברזל מול ניצנים וטרנספורמטור חשמלי ליד באר. הם הצליחו לחבל במכוני מים במספר משקים שבקרבת הגבול", לשון הדיווח בהארץ.
● פרשנות | ג'ו הנאמן: מחשבות והשערות על אהבת ביידן לישראל
● ראיון | "בגלל מעשי הזוועה, הפעם ייקח זמן רב יותר עד שהתמיכה האירופית תתהפך"
את מושב תלמים בצפון הנגב תקפה יחידה, שגודלה הוערך במחלקה, "אשר חלק מהם עסקו בחיפוי וחלק אחר בפעולות חבלה ורצח". שעות אחדות אחר כך "נמסר על מספר הפגזות במשקי הנגב המערבי". הדי היריות והפיצוצים נשמעו היטב באשקלון.
צה"ל לא ישב בחיבוק ידיים. למען האמת, 24 שעות לאחר שהתפרסמה הידיעה הזאת צה"ל נכנס אל עזה כמעט כבדרך אגב, ללא התנגדות.
זה קרה ב-3 בנובמבר 1956. אז לא קראו למחבלים 'מחבלים' אלא 'פדאיון'. בשנים שקדמו למערכת סיני הם היו אורחים רגילים ביישובי הדרום. הם היו משליכים רימונים אל תוך בתים, יורים במכוניות, מחבלים בתשתית ומהלכים אימים על חצי שטחה של המדינה.
בלי רחמים עצמיים
בנאום בכנסת בינואר 1956 ראש הממשלה דויד בן גוריון נקב במספרי הקורבנות של "המלחמה הזעירה" (תרגום עברי מדויק של המושג הספרדי גרילה). הם עלו בהתמדה שנה אחר שנה מאז 1951. מ-258 נפגעי הפדאיון ב-1955 כמעט 200 נפגעו בידי מסתננים ממצרים. יחסית לגודל האוכלוסייה אז (1.8 מיליון ופחות) 258 היו שקולים כנגד מספר הנופלים והנרצחים בשבעה באוקטובר 2023.
נאום בן גוריון היה קודר, אפילו פסימי. הוא הזהיר את ישראל מפני מלחמה ממשמשת ובאה עם מצרים, שיהיו לה תוצאות קשות. "התקפה מצרית תגרום לנו בלי ספק הרס רב ועצום בעיר ובכפר ותעלה לנו בדמים יקרים. אבל אני בטוח שלא יוכלו לנו בסופו של דבר", הוא אמר.
שומעיו יכלו להאמין לכל מילה. האיש שנשא את ביטחון ישראל על כתפיו הצרות הכין אותה לקראת גוג ומגוג.
אני מתעניין בנוסח הנאום של ינואר 1956 בייחוד בגלל מה שלא היה בו. למדינה הזערורית, מוקפת האויבים המושבעים, עם המותניים הצרות להחריד בין קלקיליה לנתניה, עם עמדות צלפי הלגיון בלב ירושלים, ועם ארטילריה סורית על פני הגליל, היה מנהיג שלא התיירא, ולא היה בו אפילו סימן קל של רחמים עצמיים.
הוא לא ניסה לפרוט את השטרות של ההיסטוריה היהודית. הוא אמנם דיבר רק עשר שנים וחצי לאחר השואה, שניצוליה הצעירים נראו בכל הארץ. אף על פי כן לא השווה את הפדאיון לנאצים. לא היה מקום להשוות. יהודי ישראל עמדו ברשות עצמם, למדו להתגונן וגם לתקוף. איש לא פקד עליהם לזנק ערומים אל שוחות ענק במעבה היער.
שוחה במעבה יער?
הבה נקפוץ 68 שנה קדימה. נשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג, בנו של אחד האלופים שבן גוריון גידל ורומם, מודיע לעולם כי "ביום אחד נרצחו יותר יהודים מאשר בכל זמן שהוא מאז השואה". מומחה בעל מוניטין לטרור, יגאל כרמון, האיש שלימד את העולם לקרוא ערבית (באמצעות שירות ממר"י המעולה), והקדים להזהיר מפני המלחמה הנוכחית, מוציא מן המזווה ההיסטורי את ה'איינזצגרופן'. אלה הן יחידות המוות הניידות של האס.אס, שניהלו את 'שואת הקליעים' במערב ברית המועצות. מר כרמון אומר שהתקפת חמאס נגד הארץ בעלת הצבא החזק ביותר באגן הים התיכון, זה החמוש מכף רגל ועד ראש בציוד המתקדם ביותר עלי אדמות, שקולה כנגד אקציה של 'איינזצגרופן'.
נדמה לי שלשון ההפלגה הזאת אינה מועילה לעניינה של ישראל בין ידידיה.
אנחנו יודעים אל נכון, כי בשבעה באוקטובר ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל נכשלה בהגנת אזרחיה. בעיני רבים ידיה הוכתמו בדם נקיים.
אבל זו לא הייתה שואה. קלגסי חמאס יצאו למלחמה. אין זו אשמתם שמחוץ לקומץ גיבורים, כמעט איש לא חיכה להם לאורך הגדר. על פי דוברי צה"ל, גוויותיהם של המחבלים התגוללו במאותיהם לאחר הקרב. כמובן, לא היה שום דבר אבירי בהתנהלותם. הם רצחו, התעללו והתאכזרו. אבל הם היו מוכנים להקריב את חייהם. אני מסופק אם איש איינזצגרופן אחד ויחיד נהרג או נפצע במהלך חיסולם של מיליון וחצי יהודים בשטחים שנחשבו אז למערב ברית המועצות.
אסוציאציות השואה של הנשיא ושל מר כרמון נועדו לאוזני העולם החיצון, אבל אולי כדאי שהם יעוררו מידה כלשהי של אי־נוחות בין ישראלים, מבית ומחוץ.
הצורך התכוף מדי להשתמש בלשון הפלגה אינו מכבד את המשתמשים ואינו מועיל לעניין. כרוך בו כשל לשון ודמיון. לפעמים נדמה שחלק מדוברי העברית מאמינים כי סימן הקריאה בסוף המשפט פוטר אותם מן הצורך למלא אותו בתוכן, העומד במבחן הביקורת.
האלוף מתן וילנאי, כאשר שימש סגן שר הביטחון, איים פעם על חמאס ב"שואה", מבלי להתכוון כמובן להשמדת עם, אבל גם מבלי להבין שדבריו יתורגמו לכל לשון (הם אמנם תורגמו). שר הביטחון יואב גלנט, המפורסם בהפלגות לשון לא מועילות, הבטיח השבוע להרעיב את עזה ולהצמיא אותה עד מוות (לא במפורש, אבל כשאין מים אנשים מתים). מה חבל שיועציו המשפטיים לא הצליחו להניא אותו מלכתוב טיוטה לכתב אישום בבית הדין הבינלאומי בהאג.
ישראל מנהלת מלחמת מגן, בברכת הדמוקרטיות המערביות. צדקתה מדברת בעדה. אני מאמין שנציגיה ודובריה יכולים לסגל לעצמם איפוק, דווקא בשעה שהיא הופכת את עזה לעיי הריסות.