קיבוץ בארי. מקיבוץ צנוע למעצמה / צילום: ארכיון קיבוץ בארי
שבת, 7 באוקטובר, קיבוץ בארי. אלון ועדי פאוקר מקבלים התרעה על חדירה ליישובים ונכנסים לממ"ד. לכמה רגעים עוד עוברת בראשם המחשבה שמדובר באירוע קטן, כזה שהצבא יטפל בו, גג שעה והם כבר בדרך לים. אבל לאט־לאט הדיווחים והתמונות מתחילים לזרום - זה נהרג, זו נחטפה, הבית של משפחה אחרת נשרף. והצבא לא נראה באופק.
● הצוללת | "מה שלא הבנו, הוא שחמאס יכול להיות קיצוני ופרגמטי בעת ובעונה אחת"
● "רוב ערביי ישראל בשוק מהזוועות, אבל הם מפחדים להתבטא"
השעות עוברות, הזוועות ממשיכות לזרום לטלפון הנייד והמחבלים כבר נשמעים בבתים הסמוכים. "לא חווינו את האימה של מחבלים שמסתובבים בבית, אבל מתנו מפחד", מספרת עדי. "הזמן חולף והצבא לא מגיע. אנחנו מתחילים להבין שמדובר באירוע אחר לגמרי".
"שמעתי אנשים מסתובבים ברחובות, מדברים בערבית וזורקים רימונים", ממשיך אלון. "אבל היה לנו סוג של ביטחון עצמי. אמרנו לעצמנו שדלת הממ"ד נעולה וגם עשינו סידור שאי אפשר לפתוח אותה". יותר מאוחר אלון יבין שגם אלה שדאגו לנעול את הממ"ד מצאו את מותם בדרכים אכזריות.
15 שעות העבירו השניים בתוך הממ"ד, בחרדה עמוקה. ובכל זאת, דווקא שם הצליחה להבליח לה המחשבה על הנושא שכמעט בלתי אפשרי לחשוב עליו ברגעים כאלה - עתיד הקיבוץ. "הייתה לנו הנחה שיחלצו אותנו בסוף, שהצבא שלנו חזק. אבל פתאום הבנו שגם אחרי זה העולם כבר לא יהיה כמו שהיה קודם. שאלנו את עצמנו: איך מוציאים את בבארי ממצב כזה?", מספר אלון.
הקיבוץ, שספג את הפגיעה המספרית הקשה ביותר במתקפה - יותר ממאה חברים שנרצחו, נחטפו או מוגדרים כנעדרים - כנראה לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. אלא שהחברים שלו, בדיוק כמו אלון ועדי, מסרבים להישבר. רק השבוע ראינו עדות לכך כשהחליטו ימים ספורים לתוך האסון הנורא לפתוח את בית הדפוס מחדש בטקס שבו נכח גם נשיא המדינה.
ואולי, מלבד האידאולוגיה והאופטימיות הנדירה שמאפיינת אותם, לחברי בארי יש עוד כמה סיבות טובות להאמין שיצליחו: הם בנו אימפריה, כזו שגם מתקפת חורמה לא תצליח לפרק, כזו שתאפשר להם להשתקם אולי יותר מהר מכולם.
מקיבוץ צנוע למעצמה
הקיבוץ, שנקרא על שם כינויו של ברל כצנלסון, מאנשי הרוח הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוקם במוצאי יום הכיפורים 1946 במסגרת 11 הנקודות - יישובים שהוקמו במבצע התיישבות בנגב ביוזמת הסוכנות היהודית. ביולי אותה השנה פרסמו הבריטים את תוכנית מוריסון גריידי שהותירה את הנגב מחוץ למדינה היהודית העתידית. היהודים, שהבינו את המסר כבר קודם, ניסו לקבוע עובדות בשטח והקימו כמה יישובים, בהם בארי.
הנקודות אמנם הוקמו על אדמות בבעלות יהודית, אך לפי החוק הבריטי היה אסור להקים התיישבות ללא אישור. מה שכן, לפי החוק העות'מאני, מי שכבר הקים בית עם גג וגדר - אסור להוריד אותו. הם רכשו אדמות, ובלילה אחד הבריטים התעוררו לעובדה קיימת. ולמה דווקא בצאת יום כיפור? בעיקר כי הבריטים לא חשבו שהיהודים יעשו פעולה שכזאת לאחר צום.
על האדמה התיישבו בוגרי תנועות הנוער - גרעין משותף של הצופים והנוער העובד. בהמשך, לאחר קום המדינה, הוזז הקיבוץ למיקומו הנוכחי, כמה קילומטרים דרום־מזרחה באזור עם שטחים נוחים יותר לעיבוד. מספר החברים בו, לפחות עד השבת שעברה, היה כ־1,100; בכל שנה הוא גדל בשמונה עד עשר משפחות.
בארי הוא קיבוץ שיתופי (ועוד נחזור לכך בהמשך), אך רחוק מלהיות כזה שמסתמך על חקלאות. המפעל הגדול ביותר שבו מתגאים חבריו הוא דפוס בארי, שהפך לימים לאחד מבתי הדפוס המרכזיים בישראל. "כשהוקם הקיבוץ הגיעו אליו חבר'ה מחיפה והכרמל כדי ליישב את הנגב", מספר ד"ר אלון פאוקר, שמלבד היותו חבר בארי, הוא גם מרצה להיסטוריה במכללה האקדמית בית ברל. "אחד מהם היה אליעזר (לזר) זורע. בשלב מסוים אביו שלח לו מכתב: 'אליעזר יקירנו, תמיד החקלאים היו הנמוכים ביותר בחברה, ואי אפשר באמת להתפרנס מזה'. משם הוא הציע לו להקים בית דפוס".
ואכן, ב-1950 נרכשו המכונות הראשונות ובית הדפוס הוקם. "ב-25 השנים הראשונות זה היה דפוס מדשדש", מסביר פאוקר. "בארי היה קיבוץ צנוע מאוד, התבסס על חקלאות, והדפוס היה עוד מפעל. אך החל מסוף שנות השבעים, כשמדינת ישראל עברה משקל ללירה, הוא נתן פריצה גדולה. היה צורך נרחב להחליף צ'קים, החברים התגייסו והשיטה הוכיחה את עצמה. דפוס מתחרה שהיה בקריית מלאכי פשט את הרגל מכיוון שלא יכול היה להתחרות עם החברים מבארי".
כיום מפעל הדפוס בבארי הוא המוביל בישראל באספקת שירותי הדפסה ודיוור מתקדמים, צ'קים מכל הסוגים, כרטיסי זיהוי ואשראי, כרטיסי תקשורת, תווי שי ועוד. נוסף על כך, עם השנים המפעל הוביל לכמה פריצות טכנולוגיות, כמו מכונת ההדפסה הדיגיטלית המהירה בעולם, ואף רכש והקים חברות נוספות. כך למשל, בשנת 2020 קנה הקיבוץ את חברת חרט תעשיית אריזות ב-25 מיליון שקל.
כל אלה הופכים את המפעל למקור ההכנסה המשמעותי ביותר של בארי ואת הקיבוץ לבעל אמצעים רבים. בשנת 2018, לדוגמה, הוחלט לחלק לכ-600 חבריו דיבידנד של עד כ־250 אלף שקל. "לא סתם המפעל הוא כזו הצלחה, זה הרבה בגלל הגדולה של האנשים שניהלו ומנהלים אותו", אומר גדי ירקוני, ראש מועצת אשכול. "הם נסעו בעולם והצליחו להבין שהדפוס הולך לעבור שינוי. ובאמת, מה שהקפיץ אותם הוא העובדה שהם כל הזמן פיתחו דברים חדשים והיו מובילי התחום. הם גם אף פעם לא השתחצנו - אף אחד לא יודע באמת כמה כסף הם עושים שם. הם בהחלט חילקו תקציבים ובונוסים לחברי הקיבוץ, אבל הכול בשקט כזה, כדי לא לסנוור את האנשים האחרים".
מאחרוני הקיבוצים השיתופיים
למרות עוצמות המפעל קיבוץ בארי רחוק מלהסתכם בבית דפוס. "יכול להיות שהמפעל הזה נותן להם את היכולת הכלכלית לעמוד על הרגליים, אבל הקסם של הקיבוץ הוא לא הגודל שלו, לא העוצמה שלו ולא המפעל שהוא הסמל שלו. זה קיבוץ בעל ערכים עם יכולות ניהוליות פשוט מדהימות. הם יודעים לעשות כמעט הכול לבד", מסביר ירקוני.
כמו כל קיבוץ, גם לבארי יש חקלאות שכוללת גידולי שדה של תפוחי אדמה, גזר, בוטנים, חמניות ועוד. נוסף על כך, מחלבת הבוטיק, שהוקמה ב-1991, מציעה מבחר מגוון של גבינות, חלק בעבודת יד. אך נראה שלפני הכול ההגדרה הראשונה של בארי היא קיבוץ שיתופי. "הקיבוצים היו למעשה חוד החנית של התנועה הציונית למשימות מיוחדות", מסביר פאוקר. "אך לאחר שקמה המדינה, כבר לא היה צורך בחלוציות והקיבוצים החלו לרדת בהדרגה. בין שנות החמישים לשבעים חלקם עברו מהפכה תעשייתית מרשימה מחברה חקלאית ענייה לחברה משגשגת. וזה מה שקרה לבארי בשנות השבעים.
"בשנת 1985 עברה תוכנית ממשלתית לייצוב המשק, ולמעשה קרעו שם לגזרים את המשק היצרני עם אחוזי ריבית מטורפים. כשמדברים על חקלאות - אתה זורע חיטה ומקבל את התמורה אחרי חצי שנה, ככה שאם הריבית גבוהה אין לך סיכוי להרוויח. אל מול המשבר הזה רוב הקיבוצים הפכו למתחדשים עם השנים - כל אחד מתפרנס לעצמו ויש רשת ביטחון עמוקה של ערבות הדדית, אף אחד לא יכול ליפול".
אך למרות המשבר בארי נשאר קיבוץ שיתופי. "יש כיום כ־270 קיבוצים ורק כ־10% שיתופיים. אנחנו נותרנו קיבוץ שיתופי מכיוון שיש לנו חוזק כלכלי וחברתי", מסביר פאוקר. "ברגע שהקיבוץ חזק אדם יכול לכרוך את גורלו מבלי לחשוב שזה מסכן את עתידו. ולכן הרבה צעירים מוכשרים חוזרים לכאן".
ובכל זאת, בשנים האחרונות חלה הפרטה בחדר האוכל של הקיבוץ.
"מדובר בשינוי קטן. במקום שתיקח כמה אוכל שאתה רוצה, אתה מקבל תקציב ומחויב לו. הדבר הזה נעשה באיחור של 20 שנה כי בגדול אוכל חופשי זו שיטה שנכונה לקהילה ענייה. אבל חוץ מהעניין הזה אנחנו שיתופיים לחלוטין. אין מושג של כסף.
"אני יודע שלרוב האנשים זה לא מתאים, אבל מבחינתי קהילה שיתופית מתפקדת היא הדרך הכי טובה לחיות בה. בלילה של 6 באוקטובר חגגו כאן 77 שנה להקמת הקיבוץ. זה היה ערב נפלא שבו נזכרנו בילדות עם שירים, הופעות, היה מלא מפה לפה. אבל זה רק דוגמה - יש כאן באמת כל מה שאדם צריך".
כוחה של הקהילה
בארי הוא כמובן לא הקיבוץ היחיד שספג אבידות. "יש ארבעה קיבוצים שבהם אין לאן לחזור, זו דרמה אחרת לגמרי", אמר בשבוע שעבר מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר במסיבת עיתונאים בקיבוץ שפיים. "בארי, ניר עוז, נחל עוז וכפר עזה נחרבו. יש עוד עשרה קיבוצים שחדרו אליהם, אבל הקיבוצים האלה נכבשו. חמאס שלט שם שמונה שעות".
בסיטואציה שבה מאות מחברי הקיבוצים נהרגו קשה שלא לתהות כיצד הם ייראו ביום שאחרי, ובכלל אם המפעל הקיבוצי עשוי להיפגע. "דקה אחרי שהתרחשה הקטסטרופה, כל מיני גורמים התחילו לפמפם שהם כבר רוצים לאכלס את הקיבוצים. איני רוצה להזכיר מיהם כי אין לי עניין לייצר ריב, אבל זה עורר זעם של כל חברי התנועה", מספר מאיר לגלובס.
בתגובה הוציאה התנועה הודעה חד־משמעית: "אם יש כל מיני גורמים שחושבים שהם ינצלו את ההזדמנות וישתלטו - שיסירו את הידיים שלהם. שום גורם ציני, מגובה בכסף ככל שיהיה, לא יתקרב ליישובים האלה שלא דרכנו. מי שיקבע את עתיד הקיבוצים בעוטף הם הקיבוצים".
"חמאס אמנם לא ניסה לפגוע בתנועה הקיבוצית, אבל ברור שהוא פגע בה", אומר מאיר. "האחריות להחזיר את המצב לקדמותו היא לא על הקיבוצים, היא קודם כל על הממשלה. אבל אנחנו נהיה שם לעזור. אני בטוח שאם המדינה תעשה את חלקה הקיבוצים והיישובים על הגבול יחזרו לשגשג".
מה קורה עם התושבים בימים אלה?
"בשלב הראשון כל הקיבוצים פונו למלונות באמצעות המדינה. בשלב השני יתחיל שיקום. ברור לכולם שלא כל הניצולים יחזרו הביתה, אבל גם ברור לגמרי שאף אחד עוד לא באמת עיכל את הטראומה. שלב הביניים מאוד מאוד מבלבל. אבל אם אתה שואל אותי - עוד כמה שנים בארי יהיה חזק וגדול".
התקווה היא שהעובדה שמדובר קיבוץ תסייע לשיקום. "אין שום ספק שהקיבוץ יעזור לנו לצאת מזה", אומר פאוקר. "צריך להבין כמה מערכות קהילתיות יש לנו, אני קורא לזה קהילה רב־ממדית. יש לנו תנועה קיבוצית שנותנת לנו גיבוי מול המדינה, יש לנו קהילה ממוסדת עם בעלי תפקידים בשכר, יש לנו מנגנוני התנדבות. רמת ההיכרות והיכולת לעבוד יחד הרבה יותר גבוהה אצלנו.
"ברור שגם העובדה שיש לנו יכולות כלכליות תעזור לנו להתמודד. פונים אליי כל מיני אנשים שרוצים לעזור, וזה מחמם את הלב, אבל אני אומר להם שילכו קודם למפונים משדרות ואופקים. הדבר שיצרנו פה הופך את ההתמודדות שלנו לקלה יותר".
"נקום כמשהו חדש, שנותן אור"
נראה כי כולם מסכימים שתושבי בארי מסוגלים לחזור ולשקם את הקיבוץ ההרוס, אבל השאלה הזאת גדולה בהרבה מיכולת כזו או אחרת. "כשהוציאו אותנו מבארי, החיילים המדהימים שהיו שם עטפו אותנו ואנחנו היינו באמצע", מספר חיים ילין, תושב בארי, ראש מועצת אשכול לשעבר ומי שהפך בימים האחרונים לפנים של הקיבוץ. "הם חטפו את הכדורים, הם שהגנו עליי ועל כל המשפחה שלי כדי שנוכל לצאת בשלום ובבטחה מהקיבוץ שעבר את השואה הזאת.
"אנחנו לא נחזור לבארי עד שממשלת ישראל תשמיד, לא בסיסמאות ולא ברעיונות ולא בהודעות לתקשורת, את הטרור ברצועת עזה. ואז, כמו שהחיילים הוציאו אותנו מהבתים ושמרו עלינו, כך הממשלה תעטוף אותנו כדי שנחזור. אנחנו לא הגיבורים שצריכים להוביל".
ואם זה יקרה, תצליחו להחזיר את המצב לקדמותו?
"לא נחזיר את המצב לקדמותו, אלא נחדש את כל העוטף. אנחנו נקום כמשהו חדש, אחר. משהו שנותן אור לכל מדינת ישראל. לא נצטרך גדרות ומיגונים, כי לא יהיה אויב בצד השני. כמו שמגיע לנו. צריך לעשות סוויץ' במוח - לא עוד מאותו הדבר. וברגע שזה יקרה, יהיו כאן גנים, ואנשים יבואו לטייל כאן בלי פחד.
"אנחנו נחיה במדינת ישראל כבני חורין בלי שנצטרך להסתובב עם נשקים ולפחד. אין דבר כזה יותר. זה נגמר. המשפט הזה שהם מורתעים, הבולשיט הזה, לא יכול להמשיך יותר. זה שחור או לבן, או הם או אנחנו. כל מי שיתפשר יחזיר אותנו לאותו מקום בעוד שנה".
ואם לא? אם נחזור למציאות של 'טפטופים'?
"אז אין עוטף. ואם אין עוטף אין גם שדרות, אין גם נתיבות, אין אופקים ואין באר שבע. צריך להבין - המלחמה על זה שלא יהיה כאן חמאס זה מסר גם לחיזבאללה וגם לכל גורם אחר באזור. זו מלחמת קיום.
"אבל יש לי אמונה ותקווה והמון אנרגיה. אני אגייס את כל עם ישראל, אני רואה את החברה האזרחית, אני יודע שאנחנו נתגייס כדי שזה יקרה. בעוד שנתיים אתה תבוא לבארי והכול יהיה פורח. יהיה פה פארק ענק שיזכור את כל הנרצחים ואנשים יוכלו לבוא ולשחק. יהיה פה מקום שיאיר את כל העוטף ואת כל המדינה. אני משוכנע".
פנחס ולרשטיין, מי שהיה בעברו פרויקטור להפרחת והצמחת קיבוצי אזור עוטף עזה, בטוח גם הוא שאין ברירה אחרת. "זה היה טבח, זה היה אסון שלא היה מאז הקמת מדינת ישראל. שום דבר לא ישווה למה שקרה פה. כעת קיימת הבנה לאומית שאוי לנו אם דגל ישראל לא יונף גבוה יותר באותם מקומות. כל יישוב חייב להישאר בדיוק באופי שלו ולגדול פי שניים. דווקא בגלל השבר הזה".
איך מתחילים בכלל?
"יש הרבה אפשרויות. הן יצטרכו לצאת מהמלונות למוקד זמני שהמדינה תעמיד להם ביישוב או בסמוך, או לחילופין לשפץ באופן מינימלי את התשתיות עד שיגיעו לשיקום מלא. צעד אחר אחד. זה ייקח זמן אבל אין לנו ברירה. אסור לייצר מצב שבו יישוב יהודי יושמד".
"המבחן של המדינה"
ובינתיים, כמעט באורח פלא, הקיבוץ כבר מנסה לעמוד על הרגליים כאמור בתחילת השבוע נפתח מחדש דפוס בארי. הנשיא יצחק הרצוג אמר שם: "מפעל דפוס בארי הוא התפארת, מקור הגאווה של הקיבוץ. בן סוכמן, מנהל המפעל, נמצא פה כדי להחזיר את המכונות לפעולה, וכדי לומר לעולם: אנחנו פה ואנחנו לא יוצאים מפה! נחזיר את החיים למסלולם לאט ובטוח ונחזור להוכיח לעולם כולו, וגם לאויבינו - לעולם לא תשברו אותנו, עם ישראל חי".
"מנהל המפעל התקשר אליי כבר ביום שלישי שעבר", מספר ירקוני, "ואמר לי שאנחנו חייבים לפתוח אותו. אמרתי לו שנעשה הכול כדי שזה יקרה. זה הסמל שלהם, אני גאה בהם שהם מצאו כוחות להמשיך. אין לי צל של ספק שהם יצליחו לתקן ולשקם את הכול. הבעיה היא הנפש. אנשים אומרים לי שהם לא יחזרו לעוטף אם הם לא יראו את הים. אלה אנשים שלא דיברו ככה בחיים, וגם אני נהייתי קיצוני וכבר נבהל ממה שאני אומר. אבל האירוע של יום שבת שעבר שבר אותנו לגמרי ושינה לגמרי את מה שאנחנו חושבים על הערבים ברצועת עזה. אין לנו רחמים יותר".
קשה להתעלם מהממדים הסימבוליים בהיסטוריה הישראלית כשחושבים עכשיו על בארי, שקרוי על שם מי שחיבר את היזכור הראשון, לנופלי תל חי. בהזדמנות אחרת אמר כצנלסון, שנפטר ב-1944, כי "אין עם יכול לוותר על מלחמת שחרורו, בלי שתהיינה לכך תוצאות איומות". נראה שהקיבוץ, שכאמור הוקם במוצאי יום כיפור כדי לבסס את ההתיישבות היהודית בנגב, הפך בשמחת תורה לסמל עבור ההתיישבות היהודית כולה בארץ ישראל. וגם ירקוני מהדהד בדבריו ימים עברו: "בסופו של דבר אשכול זה המבחן של המדינה. אם המדינה לא תעמוד במבחן אשכול - לא יהיו תושבים באשכול, לא יהיו תושבים בגבול הצפון ואז לא יהיו חיים טובים בתל אביב. זה כמעט כמו מלחמת השחרור. כמובן שלא באותו המצב כי אי אפשר למחוק אותנו, אבל אם לא יקימו את העוטף מחדש, ישראל לא תהיה אותה מדינה. לא אותם תושבים ולא אותם ערכים".